"ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן. ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים. וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה אבל מצרים אשר בעבר הירדן. ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחזת קבר מאת עפרן החתי על פני ממרא" (בראשית נ,ז-יג). 'כְּתִיב "וַיָּבוֹאוּ עַד גּוֹרֶן הָאָטָד". וְכִי יֵשׁ גּוֹרֶן לָאָטָד? אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: חִיזַּרְנוּ בְּכָל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ אָטָד, אֶלָּא מַהוּ אָטָד? אֵילּוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לִידוֹשׁ כְּאָטָד. וּבְאֵי זוֹ זְכוּת נִיצּוֹלוּ? בִּזְכוּת "וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגוֹרֶן הָאָטָד". וּמַה חֶסֶד עָשׂוּ עִמּוֹ? רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֵיזוֹרֵיהֶם הִיתִּירוּ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: קִישְׁרֵי כִתְפֵיהֶן הִתִּירוּ. רַבָּנִן אָמְרִין: זָקְפוּ קוֹמָתָן. אָמַר רִבִּי יוּדָן בַּר שָׁלוֹם: הֶרְאוּ בְאֶצְבַּע וְאָמְרוּ אָבֵל כָּבֵד זֶה לְמִצְרַיִם. וּמַה אִם אֵילּוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד לֹא בִידֵיהֶן וְלֹא בְרַגְלֵיהֶן רָאוּ מַה פָרַע לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן עוֹשִׂין חֶסֶד בִּידֵיהֶן וּבְרַגְלֵיהֶן עִם גְּדוֹלֵיהֶן וְעִם קְטָנֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה' (יר' סוטה א,י). 'לא נתבאר ענין וערך הכבוד בזה, וי״ל ע״פ מ״ש בברכות ס׳ ב׳ בסדר ברכות השחר, כי אסר המייניה אומר ברוך אוזר ישראל בגבורה, מבואר כי קשירת החגורה מורה על הגבורה ועל אומץ הרוח, וממילא לפי״ז הוי התרת האזור הוראה על רפיון הרוח, וא״כ י״ל דהכונה כאן דכשראו בסדר ההלויה של יעקב באותות הגדולה והכבוד, כמבואר לעיל שבאו מכל האומות ותלו כתריהם בארונו של יעקב [ע״ל פ׳ י׳], הראו אות רפיון ידים ורוח בזה שהתירו חגוריהם, ודו״ק. לא נתבאר בכלל איפה מרומז כל ענינים אלה שעשו הכנענים, ויתכן לומר דגם הכא מדייק כמו בפ׳ הקודם וכי גורן יש לאטד, ודרשו שם שהקיפו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד, ומדסיפר הכתוב שרק במקום זה ראו, ש״מ שבא להורות שכיון שראו כבוד וגדולה כזו מצד כל האומות נרתעו ופחדו גם הם עד שעשו מעשה כבוד גם הם, וכל אחד מהחכמים דריש ענין הכבוד שעשו, דכל אחד ס״ל דענין כזה מורה על כבוד הבא מפני הפחד' (ת"ת). אולי אפשר שזה מתפרש ע"י הנאמר במדרש אגדה (בובר) על הפס': 'וירא יושב הארץ הכנעני וגו׳ – ואף הם למלחמה נתכוונו, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי במטה, מיד אמרו אבל זה כבד למצרים'. שאולי למדו "וירא" כרמז ליראה, שפחדו שבאו להילחם ולכן התכוננו למלחמה, שהרי מצרים באו עם רכב ופרשים ומחנה גדול מאוד (פס' ט) ולכן נראה שבאו כמו למלחמה (ואף משמע מב"ר שיצאו בצורה שמתכוננים למלחמה: '"ויאמר פרעה עלה ויעל יוסף" וגו' עד כאן להספד, מכאן ואילך למלחמה "ויעל עמו גם רכב גם פרשים" וגו'' [ב"ר ק,ה], שאולי ידעו שהכנענים ייצאו נגדם למלחמה, כי כך היו נוהגים מול מי שבא אליהם), ולכן הכנענים התכוננו למלחמה. אבל כשראו את כתר יוסף שזה מראה על הקיצוניות של אבל מצרים (שהכתר נמצא בהקשר לאבל זה), אז חזרו בהם מלצאת להילחם, כי הבינו שזה (כל המחנה) רק לכבודו, ובנוסף אם יצאו להילחם נגדם אז המצרים לא יסלחו להם על זה, וילחמו נגדם בחוזקה, ואף ייצאו אח"כ להתנקם בהם ביותר... לכן למדו שהראו באצבע (שאמרו "זה" כמורה באצבע על הדבר), כלומר הצביעו לעבר כתרו של יוסף להדגיש שזה הוכיח כמה האבל כבד למצרים (שזה רומז שלא רק אמרו בפה אלא הצביעו לעבר משהו, שזהו לכתרו של יוסף), שלכן לא יצאו להילחם נגדם. לכן למדו שהתירו איזוריהם, שעל המותן שמים את החרב, וכן התירו קשרי הכתפיים ששם נשען השריון שעל הגוף או תולים את הסל חצים והקשת, וכן זקפו קומתם לאות נתינת כבוד שלכן ודאי שגם לא יפריעו לאבל או שזקפו קומתם הכוונה שקמו מהמחבוא של עמדות הקרב. נראה שלמדו ע"פ הפס', שנגד ה"רכב" היו הקשתים שיורים על הרוכבים, והשריון שמגן עליהם [מירי של חיצים שמהרכב אליהם] (שזה שהתירו קישרי כתפיהן), ונגד ה"פרשים" עמדו עם חרבות להילחם (שזהו שהתירו איזוריהם), ונגד "המחנה כבד מאד" עשו טכסיסי מלחמה ולכן התחבאו במארבים (שזהו שזקפו קומתם) או שראו שזה מחנה גדול בשביל האבל הגדול שלכן זקפו קומתם לכבוד המת. נראה שיש חשיבות לספר את הדבר הזה, כיון שזהו ה'מעשה אבות סימן לבנים', שכך כמו שעלו עם ארונו של יעקב כך יעלו ביציאת מצרים לכבוש את הארץ, והעממין ירך ליבם מלפנינו (כמו כאן שפחדו מלהילחם). שזהו שנשאו את ארון יעקב כמו בדגלים שבמדבר: '"לְבֵית אֲבֹתָם", לא היה צריך לומר אלא "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מה ת"ל "לְבֵית אֲבֹתָם"? ... אלא דייתיקי יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם, כבר יש לה טכסים מיעקב אביהם, כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן. דא"ר חמא בר חנינא: כיון שבא אבינו יעקב ליפטר מן העולם קרא לבניו ... אמר להם: כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי, ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם, מפני שאתם נטלתם מבנות כנען, וכה"א (שם נ, יב) "ויעשו לו בניו כן כאשר צום" בניו ולא בני בניו, "וישאו אותו בניו". היאך צום? אלא אמר להם: בני יהודה יששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב, דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטען שהוא מלך ואתם צריכין לחלק לו כבוד, לוי אל יטען למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, האלקים עתיד להשרות אתכם דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שציום, שנאמר "ויעשו לו בניו כן כאשר צום"' (במדבר רבה ב,ח). כך שמיטת יעקב הייתה היסוד לצורת המסעות עם דגלי ישראל במדבר. כך שמסע ההלוויה של יעקב היה היסוד למסע לא"י – לכיבוש א"י ביציאת מצרים, ולכן כאן היה חשוב שהכנענים נכנעו מלפניהם, שזהו שורש לשבירתם בכיבוש הארץ (שיכבשו את הארץ בקלות). [נראה שלכן מתחיל היר': 'אָמַר רִבִּי יִצְחָק: כְּבוֹד חַי הָעוֹלָמִים הָיָה עִמָּהֶן', כרמז שכאן זהו כמו לעתיד ביציאת מצרים, שיהיו במסעות במדבר עם שכינת ה' במשכן שבמרכזם, כמו ארון יעקב במרכזם; והשכינה גם קשורה לכיבוש הארץ לגילוי שם ה' בעולם].