כְּבוֹד הַלָּשׁוֹן  –  פרשת ויגש 

מד,כז: אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי: הדגש בלמ"ד בצירוף 'ילדה לי' מורה על התרגשותו של יעקב בדברו אל בניו עד כמה חשוב לו בנימין. שני בני רחל מאד חשובים לו.

מו,יב: וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן: צורת יחיד 'וימת' במקום צורת רבים 'וימותו' בהתייחס לער ואונן, מורה כי מיתתם של השניים הייתה סוג אחד של מיתה, כדי למנוע מתמר ללדת, אלא יהודה יהיה זה שיוליד בן לתמר, וממנו ייצא חוטר לבית ישי. אולי רצה ה' למנוע לידה זאת מער ואונן כי הם נולדו לאישה כנענית (בת שוע), ואילו יהודה הוא צאצא למשפחת אברהם , יצחק ויעקב, וכולם נולדו מאמהות שאינן כנעניות.

מו,כג: וּבְנֵי-דָן, חֻשִׁים: חושים הוא אדם אחד והיה נכון לכתוב 'ובן-דן חושים'. אני יכול רק לשער שהיו לדן כמה בנים שנפטרו, והיחיד שנשאר חי נשא שם 'חושים', לכן הכתוב מציין 'ובני דן', כאילו מכל בניו נשאר חושים.

מו,לג: וְהָיָה, כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה; וְאָמַר, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם: הדגש במ"ם בצירוף 'מה מעשיכם' מורה על דרישת יוסף מאחיו לדייק בתשובות שיינתנו פרעה. אכן, גם פרעה דייק את שאלתו לפי מה שצפה יוסף: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-אֶחָיו, מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם (מז,ג) ולכן יש דגש במ"ם באותו צירוף, 'מה מעשיכם'.

מז,טו: הָבָה-לָּנוּ לֶחֶם, וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ: הדגש בלמ"ד בצירוף 'הבה לנו' מורה על לחץ גדול של רעב ותחינה לפני יוסף להצילם.