לקט מביאור אברבנאל לתורה – פרשת ויגש

בראשית מד,כב: לֹא-יוּכַל הַנַּעַר, לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו:  וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת: אברבנאל: "למי תחזור מילת 'ומת', האם לנער שימות כשיעזוב את אביו, או לאביו שימות כשייפרד הנער ממנו? ... באמת ימות הזקן, כי אין ספק שלא ירגיש אדם אהבתו אל בנו בהיותו עמו בין ידיו, כאשר (מאשר) ירגיש בהיותו נפרד ממנו, כי אז תתחזק עליו תשוקתו ... ונהיה אנחנו הורגים אותו בידינו במה שלקחנו הנער מאתו". אב מרגיש כמת בעזוב אותו בנו, והרי כתוב על יעקב 'ותחי רוח יעקב' כאשר שמע כי בנו יוסף חי.

מה,ג: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי: אברבנאל: "באמרו 'העוד אבי חי', וכבר ידע מן דבריהם שלוש פעמים שהוא חי? ... אמר להם זה כדי להיכנס עמם בדברים ... ואמר 'אבי' ולא 'אבינו', כלומר אבי האוהב אותי העודנו חי או אם מת בצער בנימין, הגידו לי האמת, והיה דעתו לשאול להם אחר כך על נשיהם וילדיהם ומקניהם וכל ענייני הבית". יוסף מדייק בשאלה, אבי, ולא אבינו, ומברר בזה את יחסו של אביו אליו.

מה,יז-כא: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ ... וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם ... קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת ... וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל-פִּי פַרְעֹה: אברבנאל: "למה הוצרך פי פרעה לעניין העגלות ... ולמה היה הכבוד הגדול הזה בעניין העגלות והיותם על פי פרעה? ... רצה (פרעה) שירגישו אחיו ואביו באהבתו את יוסף ... ציוונו על העגלות בפרט, לפי שבזמן ההוא היו העגלות מיוחדות למלך ולענייני המלחמה, ולא היה אדם רשאי להשתמש מהם בלי רשותו ... ולפי שלא יחשבו שהיה חפץ בביאתם מפני ממונם". פרעה למעשה מכבד את יוסף לעיני אביו ואחיו של יוסף.

מז,ט: מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם: אברבנאל: "מי הגיד לו שלא ישיגו ימיו לימיהם, ועוד, למה אמר מילת 'מגורי' והיה לו לומר 'ימי שני חיי', כי מה טעם (הקשר) לימים עם הגרות? ... אין הוראת הזקנה לובן השיער כפי רוב השנים, אבל הוא כפי המאורעות והצרות שעברו עלי, כי ימי מגורי וצרותי והיותי נע ונד בארץ מזן אל זן אינם אלא 130 שנה, אבל היו 'מעט ורעים', ועם שאבותי היו גֵרים גם כן, הנה שנותי לא הגיעו בטובה ממה שהגיעו שנותיהם". יעקב לא ידע כמה יהיו שנות חייו, אך ידע שסבלו היה רב משל אבותיו.

מז,טו-כו: וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף ... וַתִּתֹּם, הַשָּׁנָה הַהִוא, וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי ... וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם, לְפַרְעֹה ... וַיֹּאמְרוּ, הֶחֱיִתָנוּ; נִמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה ...  רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים, לְבַדָּם--לֹא הָיְתָה, לְפַרְעֹה: אברבנאל: "למה נזכר בתורה כל הסיפור הזה המיוחד למצרים וחוק החומש והעברת העם בערים וחוק הכהנים, כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים ולא בתורת האל? ... נכתב כל הסיפור הזה בתורה לסיבות: האחת, להודיע שעיני ה' אל יראיו ... בהיות המצרים מוכרים כספם ומקניהם, גופותיהם ושדותיהם – לכל ישראל היה לחם במושבותם, בלא כסף ובלא מחיר. והשנית, שמהשגחת ה' היה  ... ויוסף מכלכל את כל בית אביו, לא הלשינו עליו אנשי דמים ומרמה ... והשלישית, להודיע שבני יעקב היו רואים בעיניהם גירוש מצרים ועלבונם בהעברתם בערים מקצה הארץ ועד קצהו, שהיה זה נחמה על גרותם. והרביעית, שממה שראו את המצרים מקבלים על עצמם עול החמישית ממה שיויאו האדמתם ... לא הרע בעיניהם כשציווה ה' לתת מעשר ללוויים ומעשר שני לעניים, והיות כהני ה' אוכלים את פת בגו ומתנותיו תמיד". כל סיפורי התורה באו ללמד על עמנו ועל עצמנו.

שבת שלום, שבת של אהבה וחיים, כיבוד הזולת, שלווה, תבונה מהעבר, אורן.

***