חידוש לפרשת מקץ
הפרשה הקודמת, פרשת "[וישב]" הסתיימה בפסוק:
"[ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו]".
יוסף נזרק לבור, מתגלגל בין שיירות נוודים, נמכר לעבד ובסוף מוכנס לכלא במצרים. גם אחרי שהוא עוזר לשר המשקים, השר שוכח אותו.
איזו הרגשה נוראה זו להרגיש נשכח, עזוב. כל צרות העולם נופלות עליך בזו אחר זו. (זה גם סימן ל[השגחה פרטית], הכל נוחת בדיוק עלי!!)
אבל ה' לא שוכח.
השבוע נקרא את פרשת "[מקץ]", בשם הפרשה מופיעה המילה 'קץ', כלומר- [סוף].
הבעל שם טוב הקדוש דורש את שם הפרשה מהפסוק '[קץ שם לחושך]'.
ה' שם סוף לחושך, לאפילה, לנפילה מדחי אל דחי.
מוציא את יוסף מהכלא, שם אותו למושל במצרים ו[משם מתחילה גאולתו], הוא פוגש את אחיו ו[החלומות שחלם בנערותו- מתגשמים].
פרשת מקץ נקראת בחנוכה, וגם כאן ה' שם קץ לחושך ועם ישראל יצא מגזירות שמד ועבדות רוחנית לגאולה.
אין ספק שיוסף בבית האסורים התקשה מאד לראות את האור שיצא מהחושך הגדול הזה,
כך גם בסיפור חנוכה בו אנשים מתו על קידוש ה' בסיפורי זוועה נוראיים כמו שבעת בניה של חנה.
וגם היום, עם ישראל נמצא באפילה, מסתובב כמו עיוור שלא מוצא את דרכו החוצה.
ו[מה שעובר על עם ישראל בכלליות קורה גם לכל אחד בפרטיות].
פעמים רבות אפשר לחוש קושי, עצבות, חוסר הבנה למה הגיע אליי הקושי הזה.
אך האמונה שה' לא שוכח. ה' כאן ומסובב את העולם לטובתנו ולגאולתנו היא זו שיכולה לעזור לנו להתמודד עם הקשיים.
בחנוכה אנחנו זוכרים את נס ניצחון האור על החושך,
לא סתם חנוכה חל [בשיא החושך]- הימים הקצרים ביותר בשנה
הימים בהם שעות החושך ארוכות כל כך.
אך כמו שידוע, את החושך לא מגרשים במקלות אלא על ידי אור.
וכך בחנוכה, שנראה שיא הגלות, שיא החשכה, הכול מוסתר ואפל ונראה כאילו אין מי שזוכר אותנו. אנחנו מדליקים נר. נר קטן שמאיר אור קטן של אמונה.
ולאחריו אנו מדליקים עוד נר שמוסיף עוד אור, ועוד אחד...
וכך האור הולך וגדל ו[מאיר את חיינו באמונה] שה' לא שכח אותנו.
אז תתבוננו בנרות. חשבו על דברים טובים. על מתנות קטנות שה' נתן לכם.
תנו לאור למלא אתכם באור פנימי שמזכיר לכולנו שה' לעולם לא שוכח. הוא זוכר אותנו גם כשאנחנו מרגישים בבית האסורים של מצרים. והוא ישים קץ לחושך. במהרה בימנו. אמן.