'ר' יהודה אומ': שלשה אבות כרתו ברית עם עמי הארץ, ואלו הם: אברהם יצחק ויעקב. אברהם כרת ברית עם עמי הארץ, כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ, ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה, ואמ' לשרה לעשות להם סעודה גדולה, ובאותה שעה ראתה דם נדה לפיכך לא הגיש להם מן העוגות. ורץ להביא בן בקר, וברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אברהם אחריו ומצא שם אדם הראשון ועזרו שוכבים על המטות וישינים, ונירות דולקות עליהן, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר, אמ' לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם' וכו' (פרקי דר"א, לו). חז"ל מביאים שכשאברהם ראה לראשונה את מערת המכפלה ראה בה את אדם וחוה יושנים (מתים), והיו שם נרות והריח שם ריח טוב. בפשטות זה בא לתאר תיאור נעים ומעולה של המערה, כאילו ישנים (אדם וחוה) וסביב נרות וריח טוב, שכך עושים בבית מכובד וחשוב; בזה באו לומר כמה הרגיש אברהם את המעלה של המערה. נראה שיש בזה עוד כמה רמזים (מעבר להסבר הפשוט והברור כמו שאמרנו קודם, שהוא ודאי הפשט האמיתי). מערת המכפלה היא סמוך לפתח גן עדן ('מֶה עָשָׂה אָדָם? עָשָׂה מְעָרָה אַחַת וְהִסְתַּתֵּר בָּהּ הוּא וְאִשְׁתּוֹ. מֵאֵיפֹה יָדַע? אֶלָּא רָאָה אוֹר דַּקִּיק אֶחָד שֶׁנִּכְנַס בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיּוֹצֵא מִגַּן עֵדֶן, וְהִתְאַוָּה תַאֲוָתוֹ לְקִבְרוֹ, וְשָׁם הוּא מָקוֹם סָמוּךְ לְשַׁעַר גַּן עֵדֶן' [זוהר (מתורגם) בראשית נז,ב]), לכן נרמז שהמתים יושנים, כאילו עדיין חיים, שבגן עדן הנשמות חיות, ולכן מה שהגוף כאן מת אין זה אלא כעין ישן, כיון שעדיין הנשמה קיימת, שזהו שראו אותם ישנים על מיטותיהם. היו שם נרות, שרומז לנשמה: “נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), שזה מרמז על הנשמות שבגן עדן, וכן הריח ניחוח הוא ריח כעין ריח גן עדן (כמו שיצחק הריח ריח טוב מגן עדן, כשיעקב נכנס אליו [רש"י; בראשית כז,כז]). שכל זה בא לומר שהבין אברהם שכאן זהו פתחו של גן עדן, ולכן הכי ראוי להקבר שם, ולכן רצה לקנות בשביל הקבורה. אולי יש בזה רמז על ירושת הארץ, שראה את אדם וחוה ישנים זה כרומז על האבות (שהם היו התחלה לכל הדורות, וכן אבותינו הם ההתחלה של בנ"י), שיש הבטחת ה' וחזקת נחלה מהאבות ("והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'” [שמות ו,ח]. 'ירושה היא להם מאבותיהם' [ע”ז נג,ב]). בנוסף יש חיזוק של קידוש בנחלה כשנכנסים לארץ ויושבים בה (בין קידוש בכיבוש ובין קידוש בחזקה), שלזה רומז הנר, שהוא מרמז על מצוות: “נר מצוה" (משלי ו,כג), שעיקרם זהו בקיומם דווקא בא"י (ספרי עקב, מג), שזה קשור לישיבת בנ”י בא”י (שלכן יכולים לקיים מצות בארץ) [ואף בישיבה שלמה בארץ זוכים לקיים את כל המצות, שזה כולל שמיטה ויובל]. בנוסף יש מעלה גדולה יותר כשהמקדש קיים, שאז השראת השכינה גדולה יותר, והכל מתקדש יותר, זהו רמז בריח ניחוח כנאמר על הקרבנות שנאמר בהם "ריח ניחוח" (בהרבה מקומות בתורה). או ריח ניחוח מרמז על דוד שנמשח בשמן המשחה שהוא שמן ריחני (שהרי יש בו סממנים שעושים ריח), וכן הוא יסד את מקום המקדש (שגם נרמז בריח ניחוח של הקרבנות), שאצלו הנחלה התפשטה גם מעבר לארץ שבעת העממין, שזה מרמז על כיבוש והרחבת הארץ. שאלו מרמזים שראה אברהם שדרך חברון יש כח לנחלת הארץ (לכן כלב הלך להתפלל שם לקבל כח להתחזקות בנחלת הארץ [סוטה לד,ב]; אמנם הלך לקברי אבות, אבל בפס' נאמר שהלך לחברון אולי כדי לומר שקבורת האבות שם היתה דווקא בשל המעלה של חברון לנחלת הארץ. וכן דוד מלך בתחילה בחברון), בצד הגשמי ובצד הרוחני-קדושתי, וכיון שכיבוש א"י קשור לתיקון העולם, לכן גם ראה שם את אדם ואשתו, שהם גורשו מגן עדן לעולם בשל חטאם, ובחברון נקברו כקירבה לגן עדן, ולכן זה כרמז לתיקון העולם. לכן הזמן שבו גילה את מערת המכפלה היה בהכנסת האורחים שבזה היה מקרב לשכינה (סוטה י,א-ב), ובזמן שקשור למילה (שהיה יום שלישי למילתו) כרמז להקמת עם בנ”י שיעודנו תיקון עולם. אולי אפשר שהיה בזה כרמז ששם מקום לקבורת האבות (בשל הסמיכות לגן עדן, כביטוי שקשורים לתיקון העולם לעשותו כגן עדן), שמיטת אדם וחוה מרמז לאברהם, שהוא קנה את המערה כדי לקבור שם את שרה. הנר מרמז על יצחק שעמד להעלות לעולה – לישרף ולהעלות באש (כעין נר שדולק). יעקב נרמז בריח ניחוח, שאמר עליו יצחק "ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'” וגו' (בראשית כז,כז). או שריח ניחוח מרמז על יצחק, שהוא במעלת קרבן 'עולה תמימה' (ב"ר סד,ג), ונאמר בעולה: “עלה אשה ריח ניחוח לה'” (ויקרא א,ט); ויעקב נרמז בנר שמאיר שרומז לתורה ("נר מצוה ותורה אור"), שנקראים קהל ישראל בקשר לתורה בשמו, נאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד). כך שנרמז על האבות ברמז במעמד שראה במערת המכפלה. (אולי דרך הישר היא שמקיימים תורה בארץ וכך זוכים לגן עדן. אולי רמז בכך שיש שלוש מתנות טובות שנתנו ביסורים: 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה, וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' [ברכות ה,א], שהם כהמשך אחד גדול לשלמות. כנגד א"י שאותה כובשים רמז במיטת אדם וחוה (שמתו) – כעין מתים שמוסרים נפש במלחמה על הארץ, כנגד התורה זהו הנר שדולק שהוא מאיר אור, וכנגד עוה"ב זהו הריח ניחוח שמריחים את גן עדן בעוה"ז. זהו מעלת חברון שקשורה לכיבוש הארץ והמתגלגל מכך – ששומרים בה את התורה כהמשך דרך האבות, וזוכים לגן עדן, לכן ראה אברהם שראוי להיקבר שם). אולי אפשר שראה בזה רמז ששם מקום הקשור לתיקון העולם (שלכן גם קודם לזה מל באזור שם, בשל עצת ממרא), שהעולם מתחלק לשלושה זמנים: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סנהדרין צז,א). כנגד זמן התוהו זהו מיטת אדם וחוה שהיו בהתחלת העולם והשאירו עולם של תוהו, כנגד זמן תורה זהו נרות שמאירים שמרמז לתורה ומצוות (“נר מצוה ותורה אור"), כנגד זמן ימות משיח זהו ריח ניחוח, כרמז למשיח שמריח את האמת ע”י הקדושה: ”והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" (ישעיהו יא,ג) ('רבא אמר: דמורח ודאין, דכתיב "ולא למראה עיניו ישפוט"' [סנהדרין צג,ב]). אולי אפשר שרומז בחברון לכניסה לארץ, ולכן רומז גם למצוות שנצטוינו אז: 'תניא רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה' וכו' (סנהדרין כ,ב). שאדם וחוה מרמזים למלך – לדוד, שמלכותו לא תסור מהעולם, כאמירה 'דוד מלך ישראל חי וקיים' (ר"ה כה,א), שזהו שאדם וחוה ישנים, כאילו אינם מתים, שלא פסקו מהעולם כאילו עדיין חיים וקיים. הקמת המקדש נרמז בנרות שדולקים, שמרמז על התורה ומצוותיה שנמשלו בנר ואור, שיוצאת הוראה מהמקדש (מהסנהדרין) לכל ישראל. השמדת עמלק נרמז בריח ניחוח, שמרמז על גן עדן, שבהשמדת עמלק בעתיד יהיה גילוי שם ה' שלם (רש"י; שמות יז,טז) והעולם יתקדש, ולכן אז יש גילוי של גן עדן בעולם, שבא לידי רמז בריח טוב (כמו שהריח יצחק ביעקב), שע"י כח חברון יש כח לכיבוש הארץ וכח להמשך המצוות המתגלגלות מזה. אולי אפשר ששלושת הדברים רומזים לא"י בשלמות קדושתה, שזהו בגילוי של שמיטה בא"י, שיש חלוקה לשלוש: 'שלש ארצות לביעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל' וכו' (משנה שביעית ט,ב). כנגד ערב הירדן שהוא אינו מקום שבעת העממין ולכן הוא בחשיבות נמוכה יותר בהשראת שכינה, וכן לא היה ראוי שינחלו שם (ולכן גם גלו ראשונים), ולכן כעין רמז לקירבה למיתה (שמיתה זה דימוי לחטא [ברכות יח,ב]), שזהו שראה את אדם וחוה במיטתם (אמנם אין זה חטא ממש, ולכן נאמר שאברהם ראה אותם ישנים [ולא מתים]). כנגד יהודה נאמר ריח ניחוח כנגד ששיא המעלה שלו הוא במקום המקדש (וכן שם בירושלים זהו גם מקום המלכות של יהודה), שם מקריבים קרבנות שנאמר עליהם ריח ניחוח. כנגד הגליל נאמר נר דולק, שנר דולק בשמן, שהיה נפוץ מאוד בגליל (נזיר לא,ב). שחברון קשורה לנתינת כח לכיבוש הארץ וחיזוק לקדושתה.