"וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה" וגו' (בראשית יח,א-ב). אברהם אבינו הוא עמוד החסד ("חסד לאברהם" [מיכה ז,כ]), כמו שמתגלה אצלנו בפרשה כיצד הכניס אורחים בצורה מושלמת ביותר (ראה ב'מעשי אבות-א' - 'יהי אור זה אברהם', את דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א שמפרט את המעשים שאברהם עשה בהכניסו אורחים כדי שיהיה בצורה השלמה ביותר), וכן התפלל על סדום, ששני אלו הם שני העניינים שיש בחסד, שהם: א. לגמול טוב למי שאתה לא מחוייב לו; ב. לגמול טוב למי שמגיע לו שייטיבו לו, אבל אתה מייטיב בצורה גדולה יותר ממה שמגיע לו (כדברי הרמב"ם במורה מבוכים ג,נג). זהו שני הסוגים אצל אברהם: הכנסת אורחים זה להיטיב למי שמגיע, אבל אברהם עשה בצורה גדולה ביותר; ותפילה על סדום על אף שהיו רשעים, שזהו להיטיב למי שלא מגיע לו שיטיבו לו. דבר זה גם מתגלה בתורה, בדברי רבי שמלאי: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם"; וסופה גמילות חסדים, דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (סוטה יד,א). אחרי שאדם וחוה חטאו לא היה מגיע להם שה' ייטיב להם, ולכן ההטבה זהו הסוג של גמילות חסד למי שלא מגיע לו. משה רבנו ודאי שהיה מגיע לו שיקברו אותו, אבל זה שה' בעצמו קברו זהו הטבה מעל ומעבר, ולכן זהו החסד מהסוג השני, להיטיב למי שמגיע לו, אבל בצורה גדולה יותר. כמו שמעמיד מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א (שם – 'אברהם אבינו עמוד החסד'). נראה לומר שיש קשר בין הדברים, כיון שעל אברהם דרשו: '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב”ר ב,ג). בפשט המדרש הכוונה שהוא התחיל להאיר את אור ה' בעולם, לגלות את שם ה' בעולם; אולם נראה שגם מרמז בעומק שאברהם מאיר את האור, שמגלה את ה' בעולם, שדרכו יש גילוי של תורה שנקראת אור: “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו,כג); שאנו נבחרנו דרך האבות, ולכן התורה שהיא קשורה לבנ”י היא קשורה לגילוי דרך אברהם (לכן דרשו שלמד תורה, ושמר את הכל כולל מצוות דרבנן, לבטא שהיה בו חיבור שלם לתורה שלנו [יומא כח,ב]). לכן אברהם הוא גילוי של חסד, וכך גם התורה (ששניהם [תורה ובנ"י] דבוקים בה'), שבשניהם מתגלה עניין החסד, שזהו פנימיות התורה ובנ”י. לכן עכשיו כשמל והגדיר את עצמו כמעמיד בנ”י וכיהודי הראשון, עכשיו מגלה התורה את הגילוי של בנ”י וקשרם המהותי לתורה דרכו, שזהו החסד, ולכן מיד מפורט הכנסת האורחים ותפילתו על סדום. נראה שיש חיבור ביניהם, ולכן גילוי של חסד אברהם זהו כדימוי לגילוי החסד שבתורה. בהכנסת האורחים של אברהם היו שלושה מלאכים שנשלחו ע”י ה', במות משה זהו סיום של שלושת השליחים להנהגת בנ”י בצאתם ממצרים. זהותם של שלושת המלאכים: 'מאן נינהו "שלשה אנשים”? מיכאל וגבריאל ורפאל. מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפא את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לסדום' וכו' (ב"מ פו,ב). מיכאל מגלה את השכינה: '"וירא מלאך ה'" רבי יוחנן אמר: זה מיכאל ... רבי יוסי הארוך בכל מקום שהיו רואין אותו היו אומרים: שם רבינו הקדוש; כך כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה' (ב"ר ב,ה), זהו כמו משה רבנו שהיה קשור לשכינה (ושכינה מדברת מגרונו). יש דעה שגבריאל הוא שהיה בסנה: 'רבי חנינא אמר: זה גבריאל' (שם), ולכן זהו כמו אהרן שהיה עם משה בהוצאת בנ"י ממצרים, שזהו כעין הסנה שמרמז על גלות בנ"י במצרים (וכן גבריאל הוא שר האש [במדבר רבה יב,ח], כעין רמז לקרבנות שאהרן מקריב ככהן). רפאל קשור לרפואה, ולכן מזכיר את מרים שחיכו לה שתתרפא מצרעתה (ומזה למדים על חומרת לשוה"ר, ועל ריבוי הגמול הטוב [משנה סוטה א,ט] [וזה אחד מששת הזכירות], כך שכעין קשור לקדושה כמו מלאך). כך שהחסד שבסוף התורה, שהוא מיתת משה ובזה סיום מיתת מנהיגי דור יציאת מצרים (ששלושתם מתו במיתת נשיקה, שגם זה חסד, שמתו בקלות ובכבוד), מתגלה כעין הכנסת המלאכים (וכמו שהם באו בקשר להשראת שכינה, שה' אז נגלה לאברהם, כך שלושת המנהיגים מתו במיתת נשיקה שזהו ע"י דבקות בשכינה). בהכנסת האורחים אברהם פעל בעצמו להכניסם ואף שרתם, וכך גם במיתת משה ה' בעצמו קברו. החסד שאברהם התפלל על סדום, זהו כעין החסד שה' עשה לאדם וחוה, שחטאו שזהו כעין אנשי סדום שחטאו (והיה מגיע להם מיתה על חטאם [כמו שה' הזהיר שימותו כשיאכלו], כמו שמתו אנשי סדום), ובפרט שסדום היו חוטאים בכך שלא רצו לתת לאחרים אלא להשאיר הכל לעצמם: “הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז,מט), שהיו בעלי תאוה גשמית מרובה לעצמם. זהו כחטא עץ הדעת, שאע"פ שהיה להם הכל (כעין סדום שהיו להם שפע רב) בכ"ז התאוו לקחת לעצמם בחטא, שזהו כעין סדום שלקחו רק לעצמם ולא הסכימו לתת לאחרים, שבזה חטאו. אולי אפשר שנרמז לזה: “וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה כגן ה'” וגו' (בראשית יג,י), שנאמר כגן ה' כרמז לגן עדן, שהוא כביכול גן ה'. (וכמו שאדם הוצא מגן עדן, כך גם לוט הוצא מסדום). כך שיש חיבור בין אברהם והתורה בגילוי החסד, בשל שורשם המשותף בחסד, שזה בשל חיבורם לקב”ה שהוא בעל החסד (שלכן לפני דרשת רבי שמלאי על התורה שהיא חסד, נאמר שה' גומל חסד [וביניהם נאמר על הבגד עור לאדם, כחיבור שמחבר בין הנאמר קודם על חסדיו של ה', לנאמר אח"כ על החסד שמתגלה בתורה, שבשניהם מובא עניין החסד שבבגד שניתן לאדם] לומר שזהו השורש שלכן מתגלה חסד בתורה, וממילא זהו גם הסיבה של גילוי החסד בבנ"י, צאצאי אברהם עמוד החסד. לכן מובן שמובא בקהל”ר: 'אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בִּגְמִילוּת חֶסֶד כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר' [ז,ד], כיון שגמ”ח זהו שורש חיבור ביננו לה' ולתורה).