ט' מרחשון, תשפ"ב

בריאת האומה[1]

בספר מיוחד ריח מים שמחברו הרב אלימלך בר שאול[2] זצ"ל (נקטף בדמי ימיו בגיל נ"ב שנים, י' במרחשוון יום הסתלקותו) כותב רישומי דברים, וכך הם על תחילת פרשתנו, שכותרתנו נלקחה אף היא מספרו.

אכן, בריאה חדשה. עשרים דורות חלפו מראשית הבריאה, והנה שוב ראשית גדולה, בריאה חדשה. בריאת אומה קרואה לחדש אדם ועולם. משפחת אברהם העברי עושה ראשוני צעדיה בהסטוריה, ולה יעוד בראשית, יעוד עם ועולם. מרד גלוי בתפיסה ובחיים האליליים, משקעי מבול והפלגה. ובשורה גדולה לאנושות, אמת האמונה והחיים. וכבר הצעדים הראשונים קשים ועשירים כאחד. מרובי לבטים ועשירי גילויים, מחוץ ובית. הם מעבר מזה, ועל העולם כולו מעבר השני. ובמעשי אבות אלה תורה שלימה, תורת יחודנו הלאומי, יחוד של תפיסה, חיים נשמה...עכ"ל של הרב אלימלך בר שאול.

נקודת מבט מעניינת ומשלימה לדברים אלו ראיתי באזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין זצ"ל. בתרדמה שנפלה על אברהם אבינו בברית בין הבתרים, רואה הוא גם חוט שני שזור ומשותף בין בריאת העולם שניתן לראות את סיומה ב'בניית' האשה (ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה בראשית ב' כ"ב) האשה שהיא העזר לאדם שהוא נזר הבריאה, ובאותה שעה: ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם (שם שם). כותב על כך הרב סורוצקין (פרשתנו ט"ו י"ב) שתי ה'תרדמות' דומות גם בתוצאותיהן: הראשונה הביא לעולם את 'אם כל חי', והשנית – עַם ה', שהוא נשמת כל חי.

אמנם עם ההתבוננות המקיפה וכוללת של אברהם אבינו בהיותו המשך ותחילת בריאה חדשה, ראיתי בספרו של הרב יחזקאל סרנא זצ"ל ראש ישיבת 'חברון' דליות יחזקאל (ח"א תחילת מאמרי 'אבות') מאמר שנקודת מבטו היא הגבהת הפרט והסתכלותו על גודל אחריות מעשיו והשפעותיהם. כך כתב: ...כל חסדי האבות מקורם בהשתלמות הצורה העליונה של 'בצלמנו כדמותנו' ובהתדמות לקונם: מה הוא אב אף אתה אב. ועל מעלה נשגבה זו נצטוינו גם אנחנו שתהיה מגמתנו להגיע אליה, וכמו שאמרו ז"ל (תנא דבי אליהו כ"ו) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. עכ"ל הרב סרנא זצ"ל.

מתנת ויקרות החיים

בטרם אכנס לעיסוק בנושא העיקרי, ראיתי הארה מעניקת חיים בספר אבי עזרי קהלות יעקב שערי חיים פרשיות התורה בהלכה ובאגדה, וכך הביאו בשמו של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל:

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם, אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"ד ד') לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר: ירדתי לכבשן האש ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר שהתקבלתי שכרי כאן בעוה"ז ואין לי כלום לעוה"ב? אמר לו הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך – כל מה שעשיתי עמך בעוה"ז, חינם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא.

ותמה מרן הגאון רב חיים שמואלביץ זצ"ל, ממה חשש אברהם, והרי כל ירידתו לכבשן האש  ומלחמת המלכים לא למענו היו אלא למען כבוד שמים. ומלבד זאת הלא 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא' (קדושין ל"ט ע"ב) והיינו שאין דין בכל העוה"ז ותענוגותיו לשלם אף שכר מצוה אחת, שהרי 'יפה שעה אחת של  קורת בעוה"ב, היינו ההנאה המועטת ביותר שם – מכל חיי העוה"ז (אבות פ"ד י"ז) ואיך חשש שישלמו שכר על כל מצוותיו בשני מעשים אלו. ואף הקב"ה אמר לו שהיו בגדר 'מתנת חינם' ומשמע שאילו היו בגדר 'תשלום שכר' היה היה אוכל בהן אמנם כל עולמו?!

ומוכח, שאמנם אין בכל תענוגי העולם לשלם שכר המצוה היותר מועטת, אבל דבר אחד יש שבו אפשר לשלם שכר בעוה"ז, הוא בחיים עצמם, שהרי אפשר לקנות בהן שלמות כזו שעל ידה 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב' ואם אברהם אבינו ניצול וקנה חיים, פחד שקיבל בהם כל עולמו, אין לנו מושג ביוקר מתנת החיים, וכמה עלינו לייקר ולנצל כל רגע לקנות בו שלימות ולמלאו  בעבודת ה'!

מהפרשות הנעלמות אך חובקות זמנים ודורות, היא פרשת בין הבתרים, הנלמדת בפרשת לך לך (בראשית ט"ו ז'-כ"א). תמיהה שעולה לכאורה ביסודה של הפרשה היא חוסר בקשתו של אברהם אבינו לחוס על בניו בגזירת הגירות עליה נתוודע בברית בין הבתרים. תשובה מעניינת עד למאוד מצאתי לאחר הבאת השאלה בספרו של האדמו"ר ר' ישראל מטשורטקוב[3] גנזי ישראל בפרשתנו וזלה"ק:

מאוד יפלא, איך אברהם אבינו, שהיה פרקליט לפני ה' לכל העולם כולו, ואף בעבור אנשי סדום חילה את פני אלקינו, ובשעה שאמר לו הקב"ה כי גר יהיה זרעך, נאלם דומיה ולא הוציא אף הגה אחד למענם, להעתיר בעדם להסיר מהם חרפת גלותם.

אלא נראה לי כי כל מגמת האבות הקדושים וכל עבודתם היא לפרסם בעולם כי יש בורא אשר המציא עולם ומלואו, יש מאין. וזה היה ע"י ויכוחים שונים, כמו שנאמר (בראשית י"ב ח') ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'. ומובן מעצמו כי לא עמד שם וקרא וצווח בקול גדול בשם ה', אך הפירוש כי כאשר ראו העם היושבים שמה שפתאום בא איש זר ובונה מזבח, מסתמא התאספו עם רב לראות ולשמוע ממנו על מה ראה ככה לעשות, וממילא נתרחב ביניהם הויכוח עד אשר ניצח אותם והראה להם בעליל שיש בורא לעולם, וחייב כל אחד לעבדו, וזה 'ויקרא בשם ה', שנתוודע לכולם שיש בורא לעולם.

לכן, בברית בין הבתרים אמר אברהם אבינו להקב"ה 'במה אדע' כלומר, במה אוכל להוכיח להם כי אתה מנהיג העולמות, כי זאת כבר נוכחו לדעת על ידי, שאתה עשית את השמים ואת הארץ, ויאמינו כי אתה יצרת הכל, אבל מאוד רציתי להכניס האמונה בליבם כי אתה מנהיג העולמות.

על זה השיב לו הקב"ה אם תרצה זאת, מוכרחים בניך להיות עבדים במדריגה נמוכה תחת גוי עריץ, ואחרי כן אוציא אני אותם בזרוע נטויה ובמופתים גדולים, ואז יראו כל הארץ ויאמינו כי לי הארץ ומלואה ואנכי מנהיגה. וזו היתה תאוות לבו של אותו צדיק, שע"י בניו יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ולכן החריש ולא מיחה, אלא אדרבא קיבל זאת ברצון. עכ"ל ר' ישראל מטשורטקוב זיע"א.

גזירה ו'תפירה' איחוד וניתוק שליטה בהפכים הנלמדים מברית בין הבתרים

בספר דרשות מופלא אפיקי יהודה לרב יהודה עידל (דרוש כ"ט) מלמד על השימוש בכוחות השונים וההפכיים באדם ורתימתם לעבודת ה' ואלו דבריו הקדושים:

...כל הכוחות אשר יש באדם, בבחינותם והפכם, בכולם נשתמש לטוב, וכמו שנאמר (משלי ג' ו') בְּכָל־דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ. ירצה, לא כמו שנאמר בהם (דברים ל"ב כ') ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם. והיינו כי הבן אשר לא גדלהו האב ואמון ופדגוג, יש בו מעשה ילדות להפוך מדותיו, לאהוב את השינוי ולשנוא את האהוב. ומצד זה מתוארים 'דור תהפוכות המה בנים לא אמון...'. אבל הבן המשכיל, ידע את ה' יתברך בכל דרכיו וכוחותיו, והוא ר"ל זה הדרך והמדע, יישר אורחותיו לבלתי יהא מתואר דור תהפוכות...

עוד נביא הנה (בראשית רבה וישב פ"ד י"ג) וישלחהו מעמק חברון (בראשית ל"ז י"ד) א"ר אחא הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון, ע"כ [מהמדרש]. והנה מה שאמר להשלים עצה העמוקה, רמז על מה שאמרו בראשית רבה (לך לך מ"ד כ"א) רבי יהושע בן לוי אומר אף קריעת ים סוף הראה לו, דכתיב אשר עבר בין הגזרים האלה...ועדיין לא ידענו למה תארו זה לעצה עמוקה, גם בשם 'השלמה' [להשלים עצה עמוקה] גם למה תאר בזה את אברהם 'חבר הנאה'.

ונאמר בביאור זה, דע כי החיבור והפירוד נוהגים במפעלות אלקים גם לפעולת אדם, וכל אחד המציאו ה' יתברך לעת הצורך. וכמו שאמר החכם ע"ה (קהלת ג' ה') עֵ֣ת לַחֲב֔וֹק וְעֵ֖ת לִרְחֹ֥ק מֵחַבֵּֽק. והנה החיבור וההתאספות האלקיי הוא המבואר אצלנו (דרוש י' י"א) והוא אשר אמרו רז"ל בראשית רבה לך לך (ל"ט ג') אחות לנו קטנה וגו' זה אברהם שאיחה כל באי עולם. וביארנו שם שרצונו לומר חיבור עליונים ותחתונים...אמנם הפירוד הוא בזמן אשר נאמר (תהלים קט"ו ט"ז)  הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַה'  וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם. ואמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתע"ג...והנה לפי המבואר יהיה זה החיבור והאיחוי דבר טוב ונאות לישראל, לא כן הפירוד. אמנם אנחנו מוצאים היפך זה, כי הפירוד הוא צורך גדול ולא החיבור, והדוגמא העקרית לזה הוא קריעת ים סוף, שנקרע הים לשנים עשר קרעים, ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ואילו לא קרע לנו את הים, אבל היו הנוזלים בים שומרים טבעם להיותם מחוברים זה לזה, היתה ההצלה לישראל ממצרים נמנעת.

על כל פנים זכינו לדעת כי כלל מלאכת הבריאה יש בה לצורך, הכוחות והפוכי הכוחות. פעם יש צורך להשתמשות החיבור בלי פירוד, פעם לפירוד בלי התחברות. [משל נפלא] דומה למלאכת החייט, אשר כליו למלאכתו שונים זה מזה, זה היפך זה. כי המספריים אשר כעין תער, מלאכתו לחתך את חומר המלבוש לנתחים [נתחים]. ולעומת זה יצא החייט במחטו למלאכת התפירה, ולאחות את הקרע ולקרב את הרחוקים, יתלכדו ולא יתפרדו. ואם יהיה לאומן מין אחד נזכר מהכלים הנזכרים, אם להפריד או לחבר, לא יתואר האומן בבעל מלאכה שלם.

אף אנו נאמר ביוצר הכל, בעברו בברית בין הבתרים וכרת בריתו עם אברהם להיות לו לאלקים ולזרעו אחריו. ונאמן הוא בעל מלאכת העולם על הבטחתו לאברהם, עדי יהיה לזרעו לעזר ולמגן ולמושיע בכל הצורך להם. עת לחבק זרועות עולם ולקשר עליונים ותחתונים, ושישקיף מאת ה' מן השמים ולברך את עם ישראל, וכד"א [וכמה דאת אמר] ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו (תהלים כ"ד ה'). ועת לרחוק מחבק, והוא קריעת ים סוף לגוזר ים סוף לגזרים. רוצים בזה, כמו שהראה לו ה' יתברך השתלשלות העליונים והתחברם לפי זרעו, והראה לו ג"כ היפוכו והוא הפירוד ההתחלקות ושלכך עבר אותו עמו בין הגזרים, עדי ילביש הענין בתלבושת הקריעה והפירוד, ושוב לא יתבטל.

אולם למה שידענו כי לא יעשה ה' אלקים דבר למעלה לצורך ישראל, זולת בשנקדש אותו מלמטה...נמצינו למדים כי פועל החיבור והתקשרות העליונים עם התחתונים מאתערותא דלמטה, היה אבינו  הראשון הוא אברהם בצדקו בפרסמו שם ה' בפי ברואי מטה, ואמר (בראשית כ"ד ג') אלקי השמים ואלקי הארץ (עפירש"י שם) ומצד זה תארוהו רז"ל שיר השירים רבה (ח' ט') בשם 'אחות לנו' זה אברהם שאיחה כל באי עולם. כלומר עשה אותם אחדים. ומצד זה תארוהו עוד במדרש הנזכר 'חבר הנאה' כלומר מחבר יפה, וכדברי בר קפרא (מדרש לך לך) אחות כזה שהוא מאחה את הקרע, כלומר חיבור מין במינו לא מין בשאינו מינו...עכ"ל אפיקי יהודה.  

מסוגיא הלכתית ב'חולין' למדים על אחדות ישראל

וְאֶת־הַצִּפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר (בראשית ט"ו י') בילקוט (שמעוני תורה רמז ע"ז ) ואת הצפר לא בתר, הראה לו שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף [עכ"ל]. ולכאורה פלא מה שייכות דין זה לענין ברית בין הבתרים? על כך מבאר בטטו"ד הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל בספרו עה"ת בן גרני  וזלה"ק:

ויש לומר בהקדם נתינת טעם כי כאשר יחטא האדם בשגגה כרת מביא חטאת ואין למזבח ממנו רק חלב ודם והשאר נאכל לכהנים, והעולה אשר לא בא לכפר רק על הרהור הלב הוא כליל, ולכאורה היה ראוי להיות להיפך שלפי גודל החטא יגדל הקרבן אשר מעלה לריח הנחוח, ונראה בטעם הדבר היות ישראל ערבים זה לזה והמה כגוף אחד, וכאשר אם ינקוף אדם את אצבעו שמרגיש את זאת כל הגוף, וכמו כן כאשר יחטא אדם מישראל באיזו מעשה אשר לא יעשה מזיק במעשהו זה את כל חלקי גוף הלאומית הישראלית, ומהראוי לכן שישלם המזיק במיטב, לזאת צותה התורה שבשר החטאת ינתן לכהנים אשר אם כי שלוחי דרחמנא המה, בכל זאת אף שלוחי דידן נינהו כי המה עומדים במקומנו לשרת בהיכל ה' ואשר יותן לכהנים הוא נחשב כאילו נותן לכל העם, מה שאין כן קרבן עולה שבאה לכפר על הרהורי הלב אש על זה לא שייך עריבות, א"כ לא חטא כלל לאדם בלתי לה' לבדו, לזה הוא כליל לה' תקטר.

ועיין חולין (כ"ט) מבואר שם שבשחיטת שני סימנים יוצא ית רדם מאשר אם ישחוט רק סימן אחד, וכן בודאי גם לחלוחית ושומן הגוף יוצא עם הדם יותר בשחיטת שני סימנים מאם ישחט רק סימן אחד אשר ישארו בו אלה חלקים הנותרים, והיות שכוונת התורה שישלם גם עני הזה אשר מביא חטאת העוף את חלקו בכל מה דאפשר, לכך צותה התורה שימעט בחטאת חלק המזבח דהיינו שלא יבדיל וישולם בכל האפשר מה שהזיק את כלל ישראל מצד הערבות, ועיין רש"י שכתב 'ואת הצפר לא בתר' רמז שישראל קיימים לעולם. ולפי דברינו יש לומר שרמז בזה ששיראל גוף אחד המה לא חלקים נפרדים. ומעתה מבואר המדרש ואת הצפר לא בתר היינו שהוא גוף אחד, ובזה הראה לו שמבדילין עולת העוף שיצא כל הדם וחלקי השומן, ואין מבדילין בחטאת העוף כדי שישאר בו לשלם מה שהזיק לכלל האומה כי כל עם ישראל גוף אחד המה כנ"ל. עכ"ל הספר בן גרני לרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל.  

מהעיט למדים על קדושת ישראל הפנימית

וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל־הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם (בראשית ט"ו י"א)

מבאר בספר אגרא דכלה עה"ת בפרשתנו לרב צבי אלימלך שפירא מדינוב בעהמ"ח בני יששכר וזלה"ק: העיט הוא עוף טמא ודורס, ורמז להיצר הרע המטעה את האדם שרוצה למסור את נפשו עבור קדושת שמו, ומצייר לו איך האיברים הגשמיים יהיו פגרים מנותחים, כי רצונו שיסור מה' יתברך ח"ו, וישב אותם אברם, שלא ישגיח אדם על זה, וע"י כך נשאר לבניו  אחריו בירושה, שאפילו פושעי ישראל נקל להם למסור נפשם על קדושת ה' כי זה להם בירושה מפעולת אבינו אברהם[4].

נחמת ישראל שהשכינה נמצאת אתם בכל מקום

וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו (בראשית ט"ו י"ב). כותב החיד"א בחומת אנך בפרשתנו וזלה"ק: דרשו רז"ל [בראשית רבה מ"ד י"ז] על ארבע גלויות. וכתב רבינו אפרים ז"ל בפירושו כתיבת יד [נדפס לראשונה תשנ"ב] גדולה קרי ביה ד' גולה, שהם ד' גלויות, ע"כ דבריו. ואפשר לומר ד' גולה היא השכינה הנקראת ד', שהשכינה עמהם, וכביכול היא גולה עמהם, נופלת, כמו שאמר הכתוב (עמוס ט' י"א) סוכת דוד הנופלת, עליו בעבור ישראל. ואתא לנחומיה לאברהם אבינו ע"ה שהשכינה עמם ועמה יפקון [יצאו] כמו שכתב הזה"ק. עכ"ל החיד"א זיע"א (מובא בתורת החיד"א, לקט מכל ספריו עפ"י סדר התורה, הרב צבי אלימלך בלום ירושלים)

תם ולא נשלם כחסדיו הרבים והגדולים עמנו שלא תמנו חסדיו.

ראה עוד במפרשי מדרש רבה (מ"ד י"ז) יפה תואר השלם ונזר הקודש, אברבנאל, רבינו בחיי, אלשיך הקדוש, מהר"ל נר מצוה (פתיחה) נצח ישראל (כ"א), עקידת יצחק שער י"ז, שלה"ק תושב"כ פרשתנו, אוהח"ק, ספרי ר' צדוק הכהן (עפ"י מפתחות)

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000