יב,א: לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ: הוספת מם השימוש לפני 'מולדתך' ולפני 'בית אביך' מורה כי ההתנתקות מן העבר נעשית בהדרגה: ראשית מהארץ, לאחר מכן בדרגת חשיבות גדולה יותר – מהמולדת, ולבסוף – בהתנתקות מוחלטת מן העבר – מבית האב. אם ההליכה הייתה רציפה, הכתוב היה נוקט לשון 'לך לך מארצך, מולדתך ובית אביך'.

יב,יח: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי; לָמָּה לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: דגש באות זי"ן בראש מילה, לאחר תנועה קטנה או פתוחה לפניה המסתיימת בה"א (מַה-זֹּאת) מורה על קשר מחבר ודיבור רצוף ומרוגש, המדגיש את ה"זאת". נראה כי פרעה כועס על אברם שלא גילה לו כי שרה היא אשתו. הדבר בא לידי ביטוי באותו פסוק פעם נוספת ב"לֹא-הִגַּדְתָּ לִּי". הדגש בלמ"ד מורה על דיבור מרוגש, המדגיש את "לי". נראה שפעמיים דיבור מרוגש בפסוק אחד מורה על האווירה המתוחה והרגשית ששררה בשיחה בין פרעה לאברם.

יד,יב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט וְאֶת-רְכֻשׁוֹ בֶּן-אֲחִי אַבְרָם, וַיֵּלֵכוּ: היה צריך לכתוב: וַיִּקְחוּ אֶת-לוֹט בֶּן-אֲחִי אַבְרָם וְאֶת-רְכֻשׁוֹ, וַיֵּלֵכוּ, כלומר להקדים את 'בן אחי אברם' ל'ואת רכושו', אך התורה רומזת לנו דרך הלשון כי גם רכושו של לוט היה שייך לאברהם, ובא לו מחמת אברהם. זה נרמז גם בפסוק: וְגַם-לְלוֹט--הַהֹלֵךְ, אֶת-אַבְרָם:  הָיָה צֹאן-וּבָקָר, וְאֹהָלִים (יג,ה).

טו,יג: וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה: מבחינה לשונית, אותם אלה שעינו הם אלה שעבדו (ועבדו אותם ועינו אותם – מדובר באותו נושא), והתהליך כולו ייארך 400 שנה. התורה רומזת לנו שבתחילת הגלות - העבריים ישלטו בעם אליו יִגלו, ואחר כך המצב יתהפך והעם הזה יְעַנֶּה את העבריים. כך היה במצרים, שיוסף וביתו שלטו במצרַים והמצריים עבדו את העבריים, עד שקם מלך חדש על מצרים (אשר לא ידע את יוסף – לא הכיר יותר בשלטון בית יוסף), ומרד בשושלת העברית ועינה את בני ישראל. ראה ביאורי לפסוק זה ב"תורה ככתבה".

טז,ה: יִשְׁפֹּט יְהוָה, בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: מדוע 'ביניך' ולא 'בינך'? נראה לי שתוספת היו"ד מורה על כך שיש צדדים מגוונים באישיותו של אברם, ושרה המכירה את מעלותיו של אברם, איש הטוב, החסד והאמונה, מתלוננת על הצדדים הלא-טובים שבו, כגון שאינו מגן על אשתו, הן ביחסיה עם הגר והן בכך שלא ענה לפרעה דבר על טענותיו (יב,יח).