"ירכבהו על במותי [במתי] ארץ ויאכל תנובת שדי וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור" (דברים לב,יג). 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן. ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר (תהלים סח, יד) "אם תשכבון בין שפתים" וגו' ... וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר (שיר השירים ח, ה) "תחת התפוח עוררתיך" וגו' ... והקב"ה שולח משמי מרום ... ומלקט להן שני עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר (דברים לב, יג) "ויניקהו דבש מסלע ושמן" וגו'' וכו' (סוטה יא,ב). רב עוירא דרש את הפס' של דבש ושמן על התינוקות במצרים שקיבלו דבש ושמן, אולם לכאורה אין שום קשר בין הפס' לבין הדרשה, שהרי הפס' מדבר על א"י, כמו שמובא בספרי על הפס': '"ירכיבהו על במתי ארץ " – זו ארץ ישראל, שהיא גבוהה מכל הארצות, כענין שנ' "עלה נעלה וירשנו אותה", "ויעלו ויתורו את הארץ", "ויעלו בנגב". "ויאכל תנובת שדי" – אלו פירות א"י, שקלים לאכול מפירות של כל הארצות. "ויניקהו דבש מסלע" – כגון סכני וחברותיה. מעשה שאמר ר' יהודה לבנו בסיכני: צא והבא לי קציעות מן החבית. אמר לו: אבא, של דבש היא! אמר לו: השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה. "ושמן מחלמיש צור" – אלו זיתים של גוש חלב. מעשה שאמר ר' יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה, הלך ומצא את העלייה שצפה בדבש' (וכן הביא רש"י), כך שאין בכלל קשר למצרים? אולי ר' עוירא דרש זאת כיון שבסמוך נאמר בפס' על זמנים קדומים, על זמן חלוקת העולם לאומות ועל זמן המדבר, ולכן למד שיש לדרוש מהסמיכות שמלמד גם על זמן הגלות במצרים. ולכן דרש שבפס' יש קרי וכתיב, שהכתיב הוא "במותי" שיש ו' יתרה, ולכן דרש זאת כעין קריאה "במותי ארץ" באותם שהולכים למות בארץ, שזהו שנעזבו בארץ מצרים ואלמלי עזרת ה' היו מתים. גם אולי למד כעין ג"ש לנאמר במיכה "כי הנה ה' יצא ממקומו וירד ודרך על במותי [במתי] ארץ" (מיכה א,ג), שלמד בדרש (אין זה הפשט שם) שה' ירד להכות את מצרים שזה כעונש על ששעבדו והתעללו בבנ"י, כאילו נאמר "כי הנה ה' יצא ממקומו וירד ודרך" על המצרים (שהיכם), וזה "על במותי ארץ", על שניסו להרוג את בנ"י וכמעט מתו כשנעזבו בארץ. בנוסף הלשון "וינקהו" לכאורה לא כ"ך מתאים, כיון שמדובר על אוכל ולא על תינוק יונק? לכן דרש שזה רמז על מצרים ששם ינקו התינוקות דבש ושמן, כעין שני עיגולים שזה כעין שהתינוק יונק מהאמא. אולם בכ"א מדוע התורה רמזה על הצלת התינוקות במצרים דווקא בפס' שמדבר על שבח א"י? נראה שזה בא לומר שהנס הזה היה מכוח זכות א"י, שלכן הנס של התינוקות נרמז בשבח א"י שמתגלה באלו, כעין שהגיעו מא"י. חז"ל למדו מהפס' הזה שהדבש יש בו דין משקה: 'מנין לדבש שהוא משקה? שנאמר (דברים לב יג) "ויניקהו דבש מסלע" וגו'' (תוספתא ט,יד). למדו מהפס' כאן לעניין הכשר טומאה (שמאכל שנרטב יכול לקבל טומאה) – שהדבש נחשב משקה. ולכן מזה אנו יודעים שיש להיזהר שלא יטמא המאכל בעקבות שנגע בדבש. שזה כרמז שיש להיזהר מהגשמי שלא לשקוע בו, כעין הנאמר בסמוך "וישמן ישרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטש אלוק עשהו וינבל צור ישעתו" (פס' טו), שלכן נרמז בדבש שהוא מביא את היכולת להיטמא כרמז שאדם יכול להידרדר בשל הנאות העולם (שזהו דבש כרמז להנאה [מתוק]), ובזה יש מעלה לא"י שהגשמי שבה קדוש שמקרב לה' (אמנם גם כאן יכול אדם להידרדר אם משתמש בזה לרעה). לכן נרמז כאן על מעלת א"י בדברים גשמיים, ועל שבמצרים ה' האכילם בנס, שהיה בזה קירבה לה', וזה מרומז בקשר למעלת א"י (שבפשט זה מדבר על א"י), שגם בה הגשמי מגיע בחיבור לשכינה ומקרבנו לה': ' ... קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ ... באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה' (ב"ח. טור או"ח ר"ח), לעומת חו"ל שאין זה כך ולכן מדרדרים עד שבהיותם במצרים הם שקעו במ"ט שערי טומאה.