פרשת מטות מסעי - פרשת המקדש

ישמח צדיק כי חזה נקם – זה משה

הרב ישראל אריאל שליט"א

ראש ישיבת המקדש

וראש ומייסד מכון המקדש

משה איש האלוהים, זכה לראות בעיניו בנקמת ה' באויבי ישראל. ראה במדרש תנחומא מטות (ו): "'נקום נקמת בני ישראל'... אין הקב"ה מונע מצדיק מה שרוצה לראות בעיניו. מלמד שהיה משה מתאווה לראות נקמת המדינים קודם שימות. ועליו נאמר: 'ישמח צדיק כי חזה נקם' (תהלים נח יא). 'ישמח צדיק' - זה משה, 'כי חזה נקם' - נקמת מדין. 'פעמיו ירחץ בדם הרשע' (תהלים נ"ח) - זה בלעם". זה עניינה של תפילת דוד נעים זמירות ישראל, המתפלל, שיזכו ישראל לראות בעיניהם את נקמת ה' מן הגויים. אפילו הגויים, שרדפו את ישראל במהלך הדורות, יווכחו בנקמה זו, כמובא בתהלים (עט, י): "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם - אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם!" יבוא יום ויראו הכל את גודל נקמתך: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ!"

הפועל ועושה לקידום גאולת ישראל – זוכה ורואה בנחמת ציון ובשמחת ירושלים

למרבה הצער, יש המתבוננים סביבם רואים את המעשה הגדול שעשה ה' עם ישראל שהביאם לארץ ישראל ולירושלים ולמקדש, ואומרים: אנחנו עדיין בגלות, ואין להעלות על הדעת לקיים את המצוות שבמקדש. לעומתם יש המתמלאים אמונה ביד ה' הגדולה, ואומרים, הנה הביאנו בורא עולם לתקופת בית שלישי, מעתה חובה לקום ולבנות בית לה' בהר המוריה בירושלים כמצות ה' בתורתו.

דומה שאין להלין על אלו השרויים עדיין בגלות, ואין להכנס עמם לויכוח, כי יש מי שה' פוקח את עיניו ורואה לנגד עיניו את גאולת ישראל. המאמין רואה בעיניו בוודאות את צעדי הענק באתחלתא דגאולה, את קיבוץ ששה מליון מישראל בארץ ישראל, ובניין מדינה מן המתקדמות בעולם. יודע המאמין, כי אין זו עדיין גאולה שלמה, אך מאמין בבירור כי לנגד עיניו מתפתחת גאולת ישראל. לעומתו יש עיוור רוחני, המעוור את עיניו - מרצון או מאונס - מלראות את הגאולה. אשרי לו למי שרואה האור הגדול שזרח בדורנו, אין הוא מתעלם מחסרונות הדור, אך רואה לעצמו חובה לתקן, להוסיף אור, להמשיך את התהליך, זאת, בבניין הארץ, בהרמת קרנה של תורה ובחתירה לבניין המקדש.

בכגון זה אמרו חז"ל (תענית יא, א): "כל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור", כי לא כל אחד "זוכה", ולא לכל אחד מראים את נחמת הציבור, אלא למי שהיה חלק מן הצער וחלק מן העשייה בתיקון צרות הדור, רק הוא ראוי לכך. עוד אמרו חכמים (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה", ובאו ללמד, כי עד שלא נבנה המקדש יש עדיין מקום להתאבל על החורבן, אך יחד עם האבלות יש לפעול ולעשות לבניינו. העשייה והפעולה לבניין ירושלים היא הפוקחת את העינים לראות בשמחתה של ירושלים. בעשייה ובפעולה זוכה האדם שייפקחו עיניו, וכך זוכה ל'משקפיים' מיוחדות הרואות פני שכינה. כעין זה אמרו חז"ל בבבא בתרא י, א: "אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: 'אני בצדק [במתן צדקה] - אחזה פניך'". על אחת כמה וכמה כשאדם נותן "צדקה" לשכינה בעניותה ובגלותה, בוודאי שאדם זה יזכה לראות מדי יום ביומו בנחמת ציון ובשמחת ירושלים.

שבת שלום