"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד,ב). "והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך" (דברים ז,טו). '"והסיר ה' ממך כל חולי", אמר רב: זו עין. רב לטעמיה, דרב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד, אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ. ושמואל אמר: זה הרוח. שמואל לטעמיה דאמר שמואל: הכל ברוח' וכו' (ב"מ קז,ב). 'כל חלי – דבר שכל החלאים תלוין בו וזו העין, עין רעה. עבד מה דעבד – יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין רעה. הכל ברוח – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין, הכל לפי השעה והאדם, יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני' (רש"י). רב ושמואל חלקו ממה הרוב מתים. רב סובר ש-99 אחוז מהאנשים מתים בעין רעה, ואף מדגישה הגמ' שידע זאת ע"י לחש מיוחד, שלכאורה זה אמין במיוחד, אז מדוע שמואל לא מסכים איתו? בפשטות י"ל ששמואל סובר שאמנם רב עשה וקיבל תשובה, אבל זה היה משהו מקומי ולא שזה מייצג את הרוב. אולם בירושלמי יש העמדה מיוחד שקשורה בהבדל שבין א"י ובבל: 'רב ור' חייא רבה תריהון אמרין: תשעים ותשעה מתים בעין ואחד בידי שמים. ר' חנינה ושמואל תריהון אמרין: צ"ט מתים בצינה ואחד בידי שמים. רב אמר כדעתיה, ור' חנינה אמר כדעתיה. רב ע"י דהוה שרי תמן דעינא בישא שכיחא תמן, הוה אמר צ"ט מתים בעיינה וא' בידי שמים. רבי חנינא על דהוה שרי בצפרין דצינתה תמן, הווה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים' וכו' (יר' שבת יד,ג). אמנם שמואל היה בבבל, אבל כנראה שאמר את דבריו על א"י, שכך מובן ע"פ העמדת היר' על ר' חנינה (או על כלל העולם, שלשיטתו בבבל יש בעיה מיוחדת של עין רעה אבל רוב העולם כמו א”י), כמו שר' חייא הגדול שהיה בא"י אמר כרב, שצ"ל שאמר את דבריו כלפי בבבל (או חו"ל, שלשיטתו יש להחשיב את שאר חו"ל כעין בבל. שבעולם יש כך ויש כך, והמחלוקת היא מה להחשיב יותר מצוי [אולי זה משתנה בזמנים שונים, ולכן בשאר חו"ל פעמים שזה יותר ופעמים שזה יותר]). [אמנם במקרה של ר' חייא הגדול כיון שהגיע לא"י מבבל (סוכה כ,א), אז יותר מובן שיכול להתייחס על מה שיש בבבל]. או שחלקו מה לומר כעיקר, האם א"י, כיון שהיא עיקר הקדושה בעולם וזה תמידי, או כבבל כיון שזהו מקום הפצת לימוד התורה בעולם בזמנם (אע”פ שזה זמני ועתיד להשתנות). או האם יש להבין את הפס' כרמז על מה שיש בבבל, שבא"י לא יבוא גילוי של עין רעה שיש בבבל, שזהו דברי רב, או שמפרשים ע”פ פשט הפס' שהוא נאמר על א”י, שה' יברך שלא יבוא נזק שקיים בא"י, ולכן אין זה עין רעה אלא רוח כמו שמביא שמואל. בכ"א מה שברור זה שהיר' מסביר שבא"י לא מצוי עין רעה (שלכן לא מופיע אפילו כאחוז אחד). נראה שיש לזה רמז בתורה, שהנה לפני הפס' הזה שעליו חלקו מה פרושו, נאמר: “ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך" (פס' יד), שהנה דרשו חז"ל על פס' זה: '"בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים", א"ר חייא בר אבא: אין שבחה של מטרונא בשעה שמתקלסת מקרובותיה, אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה' (דברים רבה ג,ו). העניין הזה של ברכה מהגוים (שחז"ל דרשו כעין שנאמר שתהיה ברוך מפי כל העמים – שיברכוך), בא לידי גילוי (גם) בבלעם, שבא לקלל את ישראל ובמקום זה יצא לו ברכות, כך שבפועל בירך את בנ”י, שלא יכל לקללם ומוכח על מעלתם של ישראל שמתברכים אפילו מהגוים – כעין מצרותיה של השרה. וכן מובא ברמב"ן מדוע ה' נתן לבלעם ללכת: ' … וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם, ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים' (רמב"ן. במדבר כב,כ), הרי מפורש שהיתה כאן כוונה של ברכה לישראל מפי הגוים. בלעם בניסיון השלישי ניסה להזיק לישראל דרך עין רעה (בלעם ניסה להזיק בכמה ניסיונות, ע"י דרכים שונות שבהם יש עניין של החלת נזק לאחר, ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, ב'תורת המקרא' “בלק" [ב]): “וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים" (במדבר כד,ב). '"וישא בלעם את עיניו" – בקש להכניס בהם עין רעה ... "שכן לשבטיו" – ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו. "ותהי עליו רוח אלקים" - עלה בלבו שלא יקללם' (רש"י). הרי שהניסיון (השלישי) היה ע"י עין הרעה, וע"י ראיתו איך חונים חזר בו מלקלל, ומיד ברך. ומובא בגמ': ' … א"ר יוחנן: דאמר קרא (במדבר כד, ב) "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו", מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה. אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה' (ב"ב ס,א). ממילא יוצא שיש כאן רמז לעניין מגורים (שראה אותם חונים) וקשר לשכינה, שזהו כרמז לא"י שהיא מקום מגורי בנ"י וכאן מקום השראת השכינה עלינו. ולכן כשחזר בו מלהכניס עין רעה, זה כרמז שזה קורה גם בא"י, (שיש השראת שכינה ולכן מבטלת נזקים), שבנ"י הגרים כאן אין בהם עין הרע. אולי גם רמז שכשרצה לקלל פנה במיוחד למדבר: “וישת אל המדבר פניו" (במדבר כד,א), כעין רמז שבא להזיק דרך המדבר, שזה ההיפך מישיבת א"י. וכן נאמר קודם שבלק לקח את בלעם "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימן" (שם כג,כח), כרמז ללשון שממה ("הישימן"), שזה ההיפך מא"י שהיא ארץ טובה ופורחת, כיון שבכח א”י יש לבטל את העין הרעה (מכח הקדושה השוררת כאן, שמבטלת את כוחו או גורמת לאנשים שלא להביט ממש בעין רעה).