בס''ד          פרשת בלק: מתי יש איסור צער בעלי חיים

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שבלעם מכה את אתונו שלוש פעמים, גורם לכך שהאתון בציווי האלוקים פותחת את פיה ונוזפת בו, והמלאך מתגלה אליו. בפשטות, וכפי שפירשו רוב הפרשנים וביניהם רש''י והרמב''ן, האתון אכן פתחה את פיה. פירוש חריג לפרשייה זו, מופיע בדברי הרמב''ם במורה נבוכים (ב, מב), פירוש הצועד לשיטתו בנושא אחר שראינו בעבר (ויצא שנה ג').

כאמור אז, לדעת הרמב''ם אין אפשרות להיפגש כלל עם מלאכים. משום כך, לא ייתכן לפרש, שאברהם אכן פגש את שלושת המלאכים, שיעקב נאבק עם המלאך, וכן שהאתון פתחה את פיה, ומיד לאחר מכן יתגלה המלאך לבלעם. מה בכל זאת קרה לשיטתו? לשיטתו, כל מעשה זה היה בנבואה, וכלל לא קרה במציאות, ובלשונו:

כבר ביארנו בפרק הקודם, כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שווה. הפירוש שמאמר אברהם אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, וכן אמר עוד בעניין יעקב ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון, הכל במראה הנבואה.''

בעקבות בלעם שהכה את אתונו וציער אותה (בין אם מעשה זה אכן קרה ובין אם לאו), נעסוק השבוע בהלכות צער בעלי חיים. נעסוק במחלוקות הלכתיות הקשורות לנושא זה, בהעלאת בהמה בשבת מבור, השקייתה לפני האדם ועוד. ולסיום נראה את מחלוקת הרמב''ם והרמב''ן מדוע נאסר להכות בעל חיים, מחלוקת שמושפעת מהבנת תפקידם בעולם.

צער בעלי חיים

האם יש איסור לצער בעלי חיים? מדברי הגמרא במספר מקומות עולה שאכן יש בכך איסור, ונחלקו התנאים האם מדובר באיסור דאורייתא הנלמד מפסוקי התורה או איסור מדברי חכמים:

מצד אחד הגמרא במסכת בבא מציעא (לג ע''א) כותבת בשם רבי יוסי הגלילי, שכאשר התורה כותבת שיש לעזור בפריקת חמור, כוונתה רק למקרה בו לא מדובר בחמור שרגיל לרבוץ, ודווקא כאשר הוא רובץ, ולא כאשר הוא עומד עם משאו - כל הדרשות הללו שייכות רק לסובר שצער בעלי חיים דרבנן, שכן לסובר שמדובר באיסור דאורייתא אין חילוק, ותמיד יש לפרוק את החמור.

מצד שני הגמרא במסכת שבת (קכח ע''ב) כותבת, שעל אף שבסתמא אסור לתת לבהמה לעלות על כריות בשבת כיוון שהיא מוציאה אותן בכלל שימוש בשבת (שהרי בעלי חיים מוקצים), במקרה בו בהמה נפלה לבור בשבת - מותר לשים כריות כדי שתוכל לעלות. בטעם הדבר מנמקת הגמרא, שהוצאת כרית מכלל שימוש בשבת איסורה מדרבנן, ואילו צער בעלי חיים דאורייתא[1].  

להלכה

בפסק ההלכה נחלקו הראשונים:

א. הנימוקי יוסף (ד''ה משום) סבר, שיש לחלק בין צער גדול לצער קטן. בצער גדול, האיסור הוא מדאורייתא, ויהיה מותר לשים כרים וכסתות בשבת על מנת להעלות בהמה מהבור. לעומת זאת בצער קטן האיסור רק מדרבנן, ומשום כך רבי אליעזר בגמרא בביצה לא התיר להעלות בהמה שנפלה לבור ביום טוב, וסובר שיש לזרוק לה אוכל לבור על מנת שתשרוד, ובלשונו:

''פסקו הגאונים ז"ל כרבא דאמר צער בעלי חיים דאורייתא והכי מוכח בפרק מפנין, דשרינן בטול כלי מהיכנו דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא ומיהו (= אמנם) דווקא בצער גדול, אבל צער מועט לא דתנן בפרק משילין גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור, דלא שרינן (= מתירים) ליה להעלותו אלא יעשה לו פרנסה במקומו, דלאו צער הוא כולי האי (= כל כך).''  

ב. רוב הראשונים וביניהם הרי''ף (שבת נא ע''א בדה''ר) שצעד בשיטת הגאונים והרא''ש (בבא מציעא ב,) חלקו וסברו שבין בצער גדול ובין בצער מועט - צער בעלי חיים מדאורייתא, כיוון שרבא שהוא אחרון האמוראים נקט כך להלכה ולא חילק בין המקרים, וכך פסק להלכה גם השולחן ערוך.

מדוע אם כן לשיטה זו, הותר לזקן להתעלם מצערה של בהמה ולא לעזור לה כאשר הדבר פוגע בכבודו?! הרי כאשר מדובר בדיני דאורייתא, לא מתחשבים במצבי דחק ודיעבד! הראשונים עמדו על קושיה זו ותירצו, שמותר לצער בעלי חיים כאשר יש בכך צורך לאדם (להלן נראה מה ההצדקה לכך), ומשום כך כאשר הדבר פוגע בכבודו של הזקן - רשאי הוא להתעלם מצער הבהמה.

על בסיס אותו עקרון פסק הרמ''א (אבה''ע ה, יד) בעקבות תרומת הדשן (סי' קה), שמותר למרוט נוצות של אווזים בעודן חיים כדי להשתמש בהן לשמיכות וכריות, ועל אף שראוי להימנע מכך כיוון שיש בכך אכזריות וצער גדול לאווז (וכפי שיש אכזריות בהלעטתם כדי שישמינו) ולכן אנשים רבים נמנעים מכך, מכל מקום מעיקר הדין דבר זה מותר, ובלשון תרומת הדשן:

''אם למרוט נוצות לאווזות חיים, גם לחתוך לשון העוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי ליפותו? נראין הדברים דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצורכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם, אלא שהעולם נזהרים ונמנעים, ואפשר הטעם לפי שאינו רוצה העולם לנהוג מדות אכזריות נגד הבריות.''

על בסיס פסק זה של תרומת הדשן כתב הנודע ביהודה (יו''ד סי' י'), שבמקום שאין בכך סכנה, מותר לאדם לצאת לצוד חיות, גם אם עושה זאת לצורך הנאתו בלבד ולא לצורך אכילת בשרם כפי שנהוג במדינות רבות. מכל מקום כפי שהוסיף וציין, כשם שלא ראוי למרוט נוצות של אווזים ויש בכך מידת אכזריות, כך לא ראוי לצוד חיות רק לשם הנאת הציד.

עם כל זאת, במקרים בהם אכן יש צורך מהותי וצורך בצער בעל החיים - הדבר מותר לכתחילה, ואין שום מקום להחמיר  ממידת חסידות. משום כך פסקו השבות יעקב (ג, עא) והשרידי אש (ב, צא), שכדי לבדוק תרופה שיכולה להציל בני אדם, מותר לעשות ניסויים בבעלי חיים, וכן מותר לשחוט בהמות כדי לאוכלן ולא צריך להחמיר ולאכול מאכלים טבעוניים.

טעם ההיתר

בין אם צער בעלי חיים נאסר מהתורה ובין אם מדרבנן, אין מחלוקת שיש בכך איסור. אלא אם אכן יש בכך איסור, מדוע הותר לשחוט בעלי חיים, לסחוב עליהם מסעות ולמרוט את נוצות האווזים? הרי יש בכך פגיעה בהם! בטעם ההיתר נחלקו הרמב''ם והרמב''ן, מחלוקת הקשורה לשאלה כללית יותר, מה תפקידם של בעלי החיים בעולם, האם גם להם יש מטרה כפי שיש לאדם:

מחלוקת הרמב''ם והרמב''ן

א. אפשרות ראשונה ליישב את טעם ההיתר לשחוט, מופיעה ברמב''ם במורה נבוכים (ג, יז). בניגוד לאדם עליו יש השגחה ברמות מסוימות והוא יכול להתחבר לאלוקות, בעלי חיים אינם שייכים לכך. לכן, כאשר התורה בפרשת משפטים כותבת שיש להרוג שור שהרג אדם, לא מדובר בעונש לשור, שהרי בשור אין ממש, אלא בעונש לאדם שלא שמר כראוי.

ומדוע אם כן נוצרו בעלי החיים אם הם אינם יכולים להתחבר לאלוקות, ולקיים את משמעות החיים? כפי שממשיך ומבאר הרמב''ם, אכן כל מטרת בעלי החיים (כמו העשבים, הירקות הפירות) היא רק לשרת את האדם שיכול להגיע לאלוקות, הסוס והחמור על ידי סחיבת מסעות, הפרה בהענקת חלב, והכבש בבשרו, ובלשונו בפירוש המשנה (עמ' נו מהדורת שילת):

''כל נמצאים תחת גלגל הירח, לא נמצאו אלא בשביל האדם בלבד. כל בעלי החיים מהם למזונות, כגון הצאן ובקר וזולתם, ומהם לתועלות אחרות, כגון החמור להעביר עליו מה שלא יוכל להעבירו בידו. וכך הפירות מהם מזונות, וכך העשבים, וכך כל המינים, ומוכרח שיש לכל עשב ולכל פרי ולכל מיני בעלי החיים מהפיל ועד התולעת איזו תועלת לאדם.''

על בסיס שיטת הרמב''ם, מובנים גם המשך דבריו (מורה נבוכים שם) מדוע אסור לצער בעלי חיים. כיוון שלשיטתו כל מטרת בעלי החיים היא לשרת את האדם ואין בהם ממש, הסיבה שנאסר לצער בעלי חיים איננה בגלל שבעל החיים סובל, אלא שהמכות לבעל החיים מולידים באדם המכה אכזריות ורוע.

ב. אפשרות שנייה חולקת ליישב את טעם ההיתר לשחוט, מופיעה בדברי הרמב''ן (אגרת הקודש לרמב''ן ד'). בעוד שהרמב''ם לשיטתו לעיל שאין בבעלי חיים ממש כלל לא התקשה מדוע מותר לשוחטם, הרמב''ן שהיה מקובל וסבר שלכל דבר בבריאה יש משמעות וחשיבות עצמית, הוא רואה את זה כדבר בעייתי, ומקשה כיצד ייתכן שהקב''ה נתן אישור לצער בעלי חיים?!

כדי ליישב את הדבר תירץ, שלמעשה אכילת בעלי החיים היא לטובתם. כאשר אוכל האדם בהמה הוא מעלה אותה לדרגה גבוהה יותר - דרגת אדם. אין זה אומר בהכרח שהרמב''ן סובר שגם על בעלי החיים יש השגחה, אך מכל מקום וודאי שלתפיסתו יש בהם משמעות רבה יותר לעומת הרמב''ם החושב שכל מטרת בעל החיים לשרת את האדם בלבד, ובלשון הרמב''ן:  

''והנה ה' יתברך שכל דרכיו משפט, ציווה לשחוט בהמות למאכלנו. ומה לו לזה? והא טוב להיותנו ניזונים במיני פירות ומגדים? ומה לו להפקר דם בהמות וחיות לצערם צער גדול? דע כי אלו מוסדות עולם, שה' יתברך מטיב לכל בריה ומרחם על בריותיו, ושחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני האדם לטובת בעלי החיים היא, וחמלה ורחמים עליהם.''

מעין ראייה לפירוש זה הביא הרב כלילי ('היחס לבעלי חיים'), מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (פה ע''א). הגמרא מספרת שעגל שהיה בדרך לשחיטה ברח והתחבא אצל רבי יהודה הנשיא שנזף בו - לך לשוחט כי לכך נוצרת. בפשטות, לפי הרמב''ם רבי יהודה אמר כראוי, שהרי אכן כל מטרת העגל לשרת את האדם, אך למרות זאת כותבת הגמרא שהוא נענש בכאבי שיניים.  

מתי הפסיקו כאביו של רבי יהודה? הגמרא ממשיכה ומספרת, שהעוזרת מצאה בביתו של רבי יהודה חולדות ורצתה לסלקם. כיוון שראה רבי יהודה שעושה כך ביקש ממנה שתרחם עליהן ותשאירן. מכאן אפשר להבין, שרק לאחר ששינה רבי יהודה את שיטתו, והבין שגם אם בעלי החיים נועדו שיאכלו אותם, בכל זאת הם ראויים לרחמים עצמיים, פסקו הכאבים (ועיין הערה[2]).

האכלת חיות

כיום, רוב האנשים לא מגדלים חיות לצרכי מאכל ושתייה, ואת הבשר והחלב קונים במכולת. אמנם, לרבים יש חיות מחמד, כלבים, חתולים, עופות ושרקנים, ודנו הפוסקים האם כשם שאסור לאדם לאכול לפני בהמתו (וכפי שמוכיחה הגמרא בברכות (מ ע''א) על בסיס הכתוב 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ורק אחר כך 'ואכלת ושבעת'), כך יהיה אסור גם לטעום:

א.  הבית יוסף (סי' קסז) סבר, שכשם שאסור לאכול כך אסור לטעום, וכן הביא הבאר היטב ראייה לשיטה זו מהגמרא בגיטין (סב ע''א) הכותבת שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. ב. הט''ז (שם, ז) חלק וסבר, שלטעום מותר ומשום כך הגמרא בברכות מביאה כמקור את הפסוק 'ואכלת ושבעת' - דווקא אכילה שיש בה שביעה.

כיצד ידחה את הראייה ממסכת גיטין? הרב משה חאגיז (באר היטב שם) תירץ, שמכיוון שמקור הסוגיה האוסרת לאכול לפני הבהמה במסכת ברכות, לא התייחס לט''ז למקור במסכת גיטין, שהוא מקור משני. הרב אשר וייס ('צער בעלי חיים') לא קיבל נימוק זה, וטען שהט''ז גרס אחרת בדברי הגמרא. מכל מקום לפי כל הדעות, מותר לאדם לשתות לפני שנותן לבהמתו וכפי שפסק המגן אברהם (קסז, יח), ולראייה שמשה השקה את העדה ואת בעירם. קודם העדה ורק אחר הצאן והבקר.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...