"רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום" – בפסוק זה מתהילים פתח הרבי הזקן מאלכסנדר את סיפורו על המגיד ממזריטש:

בין ה'יושבים' אצל המגיד היה אברך תלמיד-חכם, ר' עזריאל שמו, שקיים "והגית בו יומם ולילה". ר' עזריאל נשא-חן בעיני חבריו ומכריו וגם המגיד חיבבו.

זמן רב התפרנסה משפחתו, בדוחק, מעבודות מזדמנות שעשתה אשתו, אך ברבות הימים התרחבה המשפחה, הילדים גדלו והקומץ לא השביע עוד את הארי. דחקה האישה בבעלה למצוא עבודה כלשהי. סיפר זאת ר' עזריאל לרבו. "מדי שבוע תקבל ממני הקצבה קבועה, וכך תוכל להוסיף ולהקדיש את כל-כולך לתורה ולעבודה", אמר לו המגיד.

חלף זמן, וההקצבה הקבועה לא סיפקה עוד את צורכי ביתו של ר' עזריאל. האישה שבה ותבעה ממנו לצאת לעבוד. לאחר שסיפר זאת למגיד, העלה המגיד את גובה ההקצבה השבועית.

ר' עזריאל קנה שקט מאשתו לפרק-זמן נוסף. כאשר חזרה האישה לתבוע ממנו כי יעזוב את בית-המדרש ויצא לעבודה, פנה אל רבו לשאול בעצתו. הגיש לו המגיד סכום כסף. "קנה בזה עדשים ותנן לאשתך, שתמכרן בשוק", יעץ לו.

עשה ר' עזריאל כדברי רבו. למחרת, בשעה שעמדה האישה בשוק עם קערת העדשים, עברה במקום כרכרת הגרף של מזריטש. מתוכה יצאה אשת הגרף וקנתה מידי האישה את כל העדשים.

"האינך מוכרת דבר מלבד עדשים?!", תהתה אשת הגרף. "אין בידי כסף ליותר מזה", ענתה לה המוכרת, בעיניים מושפלות. הושיטה אשת הגרף למוכרת העדשים חופן מטבעות. "קחי ועמדי על רגלייך".

בכסף שקיבלה קנתה האישה מצרכים בסיטונות, ומכרה אותם בשוק . אט-אט התרחבה פעילותה המסחרית עד שפתחה חנות קטנה. המזל האיר לה פנים והחנות הקטנה גדלה והייתה לחנות גדולה, שבה נמכרו מוצרי מזון וצורכי בית.

עם התרחבות החנות הפצירה האישה בבעלה להטות שכם ולסייע לה בניהול העסק. "הקדש לי רק כמה שעות ביום", ביקשה מבעלה.

התקשה ר' עזריאל לעמוד בהפצרות אשתו והחל לסייע לה בניהול החנות. עד מהרה נסחף לתוך ענייני החנות והמכירות. העסק התרחב מאוד ור' עזריאל ורעייתו נהפכו לאנשים אמידים.

יום אחד נקרא ר' עזריאל לבית הגרף. "איני צריך להזכיר לך כמה אתה חייב לי", פתח הגרף ואמר, "ליתר דיוק, לאשתי". ר' עזריאל הנהן בראשו. "ובכן, אני זקוק לאיש נאמן, כדי להעביר עמו סכום כסף גדול מאוד לארץ רחוקה. עליך אוכל לסמוך, ובקשתי שתעשה את השליחות". ר' עזריאל ידע כי אין לפניו ברירה, וקיבל עליו את המשימה.

קודם צאתו לדרך ביקש לקבל את ברכת רבו, אולם כשבא לביתו הייתה הדלת נעולה. השעה דחקה, והוא נאלץ לצאת לשליחותו בלא ברכת הדרך.

ר' עזריאל הפליג באנייה, ובדרכה עגנה ליד אי. ר' עזריאל ירד לטייל מעט באי, עד המשך ההפלגה, ושקע במחשבות נוגות. הוא היה מרוכז כל-כך בהרהוריו, עד שלא הבחין כי האנייה עזבה את האי והוא נשאר לבדו, עזוב וחסר-כול. חפציו ובהם צרור כספו של הגרף נשארו באנייה.

שעות רבות התהלך כסהרורי, עד שהכריעוהו העייפות והצער והוא נפל על הארץ. כשהתעורר חש יובש רב בפיו. בקושי קם על רגליו והחל לתור אחר מקור מים. ממרחק הבחין במעיין מפכה. בכל ליבו קיווה כי אין זה תעתוע דמיון. כשהתקרב, נוכח כי אכן מים חיים זורמים במקום. בכוחותיו האחרונים התכופף ארצה, בירך מעומק ליבו "שהכול נהיה בדברו" ולגם בשקיקה מהמים הזכים.

לאחר ששתה קמעה התחזק בגופו וגם ברוחו. "מן השמים סייעו לי למצוא מים, ומהשמים יעזרו לי לצאת מכאן", אמר. כעבור שעה הבחין באונייה אחרת, השטה לא-הרחק מהאי. במאמצים רבים הצליח ללכוד את תשומת-לב המלחים, שהטו את האנייה ממסלולה ופנו אל האי להצילו.

ר' עזריאל הצטרף לחבורת עניים שנדדה מעיר לעיר ומארץ לארץ. שנים חלפו עד ששוב הגיע למזריטש. הוא לא ידע את נפשו מבושה. הוא חשש מתגובת הגרף שאת כספו איבד ברשלנות, והתבייש מפני אשתו ומכריו,כשיראוהו בעליבותו וישמעו את סיפורו.

ואולם במהרה נודעו לו שתי עובדות. ראשית, כבר לפני שנה מת הגרף. שנית, אשתו כשלה בניהול חנותה והיא וילדיו שבו לחיי עוני. רק אז אזר ר' עזריאל אומץ ופנה לביתו.

למחרת בא אל רבו. המגיד קיבלו במאור-פנים, ור' עזריאל סיפר לו בשיברון-לב את כל קורותיו. ניחמו המגיד ואמר: "דע, כי במימיו של אותו מעיין שגילית על אדמת האי התגלגלו ניצוצות קדושים של נשמות יהודיות חסרות תיקון. על-ידי ברכת 'שהכול נהיה בדברו', שבירכת עליהם בכוונה גדולה, דלית את כל אותם ניצוצות והחזרת אותם לשורשם. כדאיות היו כל תלאותיך בשביל הצלת אותם ניצוצות קדושים".

לאחר שהות קלה, הוסיף המגיד ואמר: "אשר לך ולמשפחתך, אחדש את ההקצבה השבועית שהקצבתי לך בטרם פתחה אשתך את החנות"...

מאותו יום חדלה אשת ר' עזריאל מלהטרידו בענייני פרנסה, ביודעה כי "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום".