התנזרות חיובית והסתגפות שלילית – מה ההבדל?

פרשת נשא תשס"ז

היחס של חז"ל לנדרים, לשבועות ולחרמים שאוסר האדם על עצמו, הוא יחס שלילי. ויש לכך מקורות רבים מספור. הרמב"ם כדרכו בקודש תימצת בצורה ברורה את תפיסת התורה אודות האדם הפורש מהנאות העולם.

"המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם" (הלכות דעות פ"ג, ה"א).

והנה, בפרשת נשא אנו מוצאים אריכות גדולה מאוד בביאור מצוה שהיא לא כל כך שכיחה – מצות נזיר. התורה מספרת לנו: (במדבר ו, ב) "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' " – אדם, שמרצונו החופשי, הפריש את עצמו משני דברים: (שם, ג) "יַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר" – זה הדבר האחד. והדבר השני – (שם, ה) "תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ".  מגדל פרא את שער ראשו.

ישנה תוצאה נוספת לנדר (שם, ו) "כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא". הוא מבדיל עצמו משני דברים שכמעט כל בני האדם אין להוטים אחריהם. האחד – יין על גווניו השונים, והשני – תספורת. לכל אחד מאיתנו זה לא נראה כל כך קשה. מי מאיתנו להוט אחר יין ותספורת?

אבל הבה נראה איך התורה מכנה אותו. התורה מתארת אותו, כרגע, 'כאדם קדוש'. (שם, ה) "קָדֹשׁ יִהְיֶה". הוא לא אדם רגיל אלא אדם קדוש. והתוצאה – הוא לא נטמא למת. עם ישראל כולו מותרים להיטמא למתים, זולת שבט הכהנים באשר הם קדושים. הנזיר הופך להיות 'קדוש', ואי לכך, הוא גם לא נטמא למתים. עלינו להבין מה הקשר בין ההינזרות לבין איסור הטומאה למתים שהיא, ברמה יותר גבוהה משל כהן. איסור הטומאה החל על נזיר הוא בדרגת האיסור של כהן גדול!

הבנה נתבונן מהי מעלתו של נזיר. מבואר בדברי הרמב"ן (ה, ו) שהנזיר "קדוש וצריך להשתמר מן הטומאה, כי הוא ככהן המשרת לא-להיו". ומצאנו במדרש (במד"ר י, יא) שנחשב הנזיר לפני הקב"ה ככהן גדול: "בוא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה, זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה, אמר הקב"ה הרי הוא חשוב לפני ככהן גדול. מה כהן גדול אסור ליטמא לכל המתים, אף נזיר אסור ליטמא לכל המתים, מה בכהן גדול כתיב (ויקרא כא, יב) כי נזר שמן משחת א-להיו עליו, אף בנזיר הוא אומר כי נזר א-להיו על ראשו, מה בכהן כתיב (דבהי"א כג, יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, אף נזיר נקרא קדוש שנאמר (ו, ח) כל ימי נזרו קדוש הוא לה' ".

מבואר בדבריו שתורה השוותה את הנזירים בקדושתם ועבודתם לדרגת כהן גדול.

רבי אברהם אבן עזרא אמר כאן שני הסברים מקוריים, שכל בעלי המוסר מתייחסים אליהם וששים עליהם כעל מוצא שלל רב.

(אבן עזרא ו, ב): "יפלא - יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם". (שם, ז): "ויש אומרים כי מלת נזיר מנזרת נזר והעד כי נזר אלהיו על ראשו. ואיננו רחוק. ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות".

"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר". מה הפירוש 'כי יפליא', למה לא מספיק לכתוב,  איש או אשה כי ינדור נדר! למה צריך להוסיף את המלה 'יפליא'? פירושה – יפריש. או – יעשה דבר פלא. כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם. יפליא פירושו אדם מופלא, מוזר, שכולם מתפלאים ולא מבינים מה קרה לו. רוב בני אדם בעולם הולכים בשרירות ליבם, אחר תאוותיהם. והנה האדם הזה מקדש עצמו במותר לו. גודר את עצמו, בדבר שכולם נוהגים בו היתר. זהו פלא!

מי הוא המלך האמיתי? זהו אותו אדם, שיש לו את הכוח לפרוש מהתאוות, מהייצרים ומהדחפים המובילים את כולם אל כל מבוכי החיים. לא רבים הם, אבל הם, הם המלכים!

שאלה חשובה שעלינו לברר היא: האם היהדות מסתכלת באופן חיובי על אנשים שנודרים נדרים, ועוד יותר, על אנשים שאוסרים על עצמם דברים שמיסודם מותרים. ואם נחדד את השאלה, נציג אותה באופן זה. האם התורה דוגלת ומעודדת סגפנות או, שאיננה תומכת בגישה של התנזרות מהנאות העולם הזה? ראינו, לכאורה, שתי גישות סותרות. האחת – דברי הרמב"ם. השנייה – דברי הרמב"ן והאבן עזרא. עלינו למצוא מהי באמת דעת התורה.

מיהו אותו אדם ששם עצמו לנזיר? וזאת – על שום מה? האם זה דבר רצוי? האם זה מומלץ? או אולי זה לא כל כך תואם את רוח היהדות? לא שאלה פשוטה היא.

חז"ל ספרו לנו מעשה שהיה (נדרים ט, ב): תניא, למדנו בברייתא – אמר שמעון הצדיק - אשר היה הכהן הגדול בתחילת תקופת בית שני - מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד.  פעם אחת בא נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?

נזיר חייב להקריב קורבן לאחר שסיים תקופת נזירותו, ואז הוא מגלח את כל שערו בתוך העזרה בהר הבית. שאל אותו שמעון הצדיק, על שום מה החליט לנדור נדר ולקבל על עצמו תקופת נזירות?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלא מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, במעין נשקפה אליו דמותו מן המים, ופחז עלי יצרי. רש"י: מתוך שראיתי במים צורתי שכל כך נאה, נתגבר עלי יצרי וביקש להביאני לידי מעשים רעים ולטורדני מן העולם - בחור יפה כמוך מבזבז זמנו ברעיית צאן? לך תיהנה מן העולם! הרגשתי לפתע שאני נתקף רצון חזק לגלוש אל תוך הנאות ותאוות העולם הזה.

אמרתי לו – ליצר הרע-  רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה - הוא התחיל לגעור ביצר הרע שלו. דע מאין באת ולאן אתה הולך, על מה הגאווה? על גוף שהיום כאן ומחר שם? היום יפה ונאה, מחר ייאכל על ידי רימה ותולעה?

העבודה - לשון שבועה - שאגלחך לשמיים - אני אגזור את שְערי לשם שמיים, ונדר נזירות! הוא הרגיש שנכון, כרגע הוא ניצח את היצה"ר, אבל מה יהיה מחר ומחרתיים? הוא לא הצליח לחסל את היצה"ר ולמחוק אותו, אלא רק לבלום אותו. אולם, מנין לו הביטחון שגם בעתיד יצליח לעמוד בניסיונות היצר הרע ובפיתוייו? לכן מיד נדר נדר, שהוא יגדל את שערו בצורה פראית, בכדי לקלקל את יופיו ובכך, ילחם נגד תעתועי יצרו! זו משמעותה של הנזירות שקיבל על עצמו. בסופו של דבר, את אותם תלתלים, יקריב לשם שמיים.

ממשיך ומספר שמעון הצדיק: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר 'איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' '.

'כי יפליא' – רש"י – לה', לשם שמיים.

מיהו הנזיר הרצוי? אימתי היא הנזירות הרצויה? לאור דברי חז"ל הנ"ל, התשובה היא: במקרה, שהאדם רואה, שיצרו מתגבר עליו, שתי דרכים לפניו, או להיכנע או להילחם. אין דרך שלישית. הדרך השלישית היא קם ונופל, נופל וקם. רוב האנשים נכנעים לתכתיביו של היצה"ר וממלאים את תאוות ליבם ורצים אחרי כל רצון וכל תשוקה.

אבל אותם בודדים שנזר א-להים על ראשם; אותם יחידי סגולה, שכולם תמהים עליהם ומתפלאים עליהם, איך הם ממשיכים להלחם ביצר הרע בצורה עקבית ובלתי מתפשרת? כיצד זה שהם אינם הולכים אחרי התאוות כמו כולם? ההסבר הוא: שכל מעשיהם מוכתבים על ידי יראת שמים – הם הקדושים האמיתיים. הם אותם, שעליהם נכתבה הפרשה.

יש נזירות ויש נזירות. יש נזירות שאין אחריה מחשבה. יש נזירות שהיא חקיינות. יש נזירות שבאה מתוך דחף רגעי, שאין כוונתו לשם שמיים, אלא לשם כבוד, או מתוך סיבות שונות ומשונות שלפעמים גם לא ברורות לנזיר עצמו. לא זאת הנזירות הרצויה!

יש נזירות שכל כולה נובעת מתוך עבודת ה' ומתוך יראת שמים אמיתית. כל כולה בלימה, גדר וסייג, שגודר האדם את עצמו כדי להישאר 'איש תם'. היא הנזירות של 'נזר', של 'מלכות'. האדם מרגיש, שהיצר קם עליו, לוחם בו, מסתער עליו ומנסה להכשילו בחטא ועוון. מה יעשה איפוא האדם? כיצד יגיב? האם יישאר אדיש, ישקע בתרדמה וייתן ליצר לרמוס אותו? או שמא, יעבור למלחמה, למתקפת-נגד שבה ישמור על תומתו וטהרתו ולא ייתן לרע לחדור אל תוכו?

בהקדמתו של הרמב"ם לפירושו לפרקי אבות – "שמונה פרקים" (פ"ד): "המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רעים, האחד מהם תוספת והשני חסרון, מעלות המידות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחת חסרה. מן התכונות האלו תתחייבנה הפעולות ההן וכו'. ולזה העניין לא היו החסידים מניחים מתכונות נפשותיהם תכונה הממוצעת בשווה, אך היו נוטים מעט לצד היתר או החסר על דרך הסייג והשמירה וכו'. אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום, וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין, והרחקת הנשים, ולבוש הצמר והשער, ושכונה בהרים והתבודד במדבריות, לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות וכו'. וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כוונתן, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני עינוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש וכו'.  הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק, שצריך לכוון אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהם אל קצה מן הקצוות, אלא על צד הרפואות".

הרי לנו, דברים ברורים וחד משמעים. ההתנהגות הנורמטיבית של האדם, צריכה להיות על פי הקו האמצעי. לא לנטות לשום קיצוניות שהיא, ולא להתרחק מן הדברים שניתנו לאדם על ידי הבורא, ולא נאסרו על ידי התורה. אולם, כשם שאדם שנתקף בחיידק או בוירוס מסוים, יש והרופא יגזור עליו דיאטה מסוימת, ועל פיה יאסור עליו לאכול מאכלים מסוימים. או, יחייב אותו גם לאכול תרופות מרות וקשות. אולם, כל זה באופן זמני, עד שהגורם הבעייתי יחוסל, והגוף יחזור לבריאותו, אזי, עליו לחדול מן הדיאטה ומלאכול את התרופות. מפני, שכשם שהתרופות מועילות לחולה, באותה מידה, הן מזיקות לאדם הבריא. וכבר לימד אותנו הרמב"ם, שכשם שיש מחלות הגוף, כך יש מחלות הנפש והן: גאווה, כעס, תאווה, חמדה, קנאה, עצלות, קמצנות, פזרנות וכיוצ"ב. וכשם שעלינו לטפל ברפואת הגוף, עלינו לטפל ברפואת הנפש.

כעת, מובן לנו הסיפור עם שמעון הצדיק, אשר נמנע תמיד מלאכול מקורבנותיהם של הנזירים. אולם, בסיפור דנן, אכל שמעון הצדיק מקורבנו של אותו נזיר שבא מן הדרום. אולם, זאת רק לאחר שערך לו תחקיר והתבררה לו הסיבה לנזירות שקבל עליו אותו נזיר. אותו אדם, הרגיש שפולשים אליו 'חיידקים' של היצה"ר. ואז הוא יצא למתקפת נגד – הנזיר גודר את עצמו כדי שלא ייפול ברשת היצה"ר. הוא אמנם התגבר כרגע על הפיתוי הרגעי, אולם, מתוך חרדה 'שהחיידקים יתרבו וילכו', הוא נדר להיות נזיר, כלומר, הוא לוקח 'דיאטה' למשך תקופה מסוימת, בכדי לנקות את לבו ומוחו מתעתועי היצר. הרי היצה"ר לא מתעייף, לא מרפה ולא חדל מלתקוף שוב ושוב, כמו שתיאר זאת בצורה מופלאה רבינו בחיי, הדיין הספרדי בספר "חובת הלבבות" (שער יחוד המעשה פ"ה):

"בן אדם! עליך לדעת, כי השונא הכי גדול שיש לך בעולם הוא יצרך, הנסוך בכוחות נפשך ומעורב בטבע רוחך, המנהיג איתך במשותף את חושיך הגשמיים והרוחניים. השולט בסודות נפשך ובצפונות סתריך, המייעץ אותך בכל תנועותיך הגלויות והנסתרות שהינך עושה ברצונך. האורב לפתות אותך בכל פסיעה ופסיעה. אתה ישן ואינך נשמר ממנו, והוא ער  ומתנכל להרע לך. אתה מתעלם ממנו, והוא אינו מתעלם ממך. הוא מתחפש ומתראה לך כידיד, ומתקשט לפניך כדי להֵראות לך כאוהב. בערמתו החדה הוא חודר לשורת ידידיך הנאמנים, ויועציך, ואוהביך המסורים ביותר. מרמיזותיו ומקריצות עיניו אפשר לחשוב שהוא רץ לעשות את רצונך. אך לאמתו של דבר הוא יורה עליך את חציו הממיתים, כדי לעקור אותך מהשורש בעולם הבא. כמו שאמר הפסוק על מי שעושה זאת (משלי כו, יח-יט): "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי".

לכן, משהרגיש אותו צעיר מן הדרום, שהוא התרפא, ושוב אין היצר הרע תוקף אותו, הוא בא לגלח את ראשו ולחזור להיות כאחד האדם, כלומר, בדרך הממוצעת. שמעון הצדיק, ראה לפניו אדם אמיתי, שספוג ביראת שמים ויראת חטא, שמכלכל מעשיו בחשבון אמיתי, ולכן, בירכו 'שירבו כמותו בישראל'.

החכם באדם אמר (קהלת יא, ט) "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱ-לֹהִים בַּמִּשְׁפָּט" הרבה תועי-דרך פירשו פסוק זה באופן מסולף ביותר. אולם, חז"ל (שבת סג, ב, יעויין ברש"י) פירשו את הפסוק באופן זה: "שמח בחור בילדותיך... - עד כאן דברי יצר הרע. ודע כי ... מכאן ואילך דברי יצר טוב". שני כוחות באדם, הטוב והרע, הם מתמודדים על השלטון. כל אחד מהם רוצה להנהיג את האדם באופן מוחלט.

יש מדינות בהן מתקיימות בחירות פעם בארבע או בחמש שנים. אצל האדם יש בחירות בכל יום. אצל כל אחד ואחד ישנה התמודדות יום יומית ושעה-שעה על השלטון בין הטוב לבין הרע. שניהם מתמודדים, שני היצרים באים עם הצעות. היצר מסיתו 'לעשות חיים' בימי הבחרות, לך בדרכי ליבך ואחר מראה עיניך. תרגיש חופשי לעשות 'מה שבא לך', כי אם לא עכשיו – אימתי? ע"כ דברי יצר הרע.

ויש קול אחר – 'ודע כי על כל אלה יביאך אלוקים במשפט'! יש דין ויש דיין. אין העולם הפקר. יש מנהיג לבירה! אותו אלוקים שעשה אותך – לפניו גם תצטרך לתת דין וחשבון – בין אם תרצה ובין אם לאו. התמודדות בין שני קולות!

אותו עלם, מספר לשמעון הצדיק, שהוא שמע את הויכוח בין היצה"ר לבין היצר הטוב. היצה"ר אומר לו – 'לך תשמח ותיהנה'! עזוב את רעיית הצאן! מי צריך לעבוד? לך תתהולל! תהיה 'בַלְיַין'! והיצר הטוב עונה לו – עם מה אתה מתגאה? עם הגוף שהיום כאן ומחר רימה ותולעה?

אצל רוב בני האדם, גם אלה שלא נכשלים בחטא, הדיאלוג הזה מתנהל יום יום. זה עולם הלבטים, עולם הנסיונות הפנימי. כאן לימד אותו נזיר, כאן לימד שמעון הצדיק מה היא הדרך האמיתית: לשים גדר, קו גבול, חומה – אבל בטרם הנפילה. כל זמן שאתה עדיין שולט על ההגה – תבלום. כשנוסעים במורד ומאבדים שליטה על ההגה – גם הבלמים כבר לא עוזרים. כשנמצאים בתאוצה ומבצעים בלימה מהירה הרי, שסביר שהמכונית תתהפך! על האדם לעצור בטרם הֵחֵל לשקוע בעולם החטא והטומאה. האדם הזה עובר מיד להיקרא קדוש. ברגע קטון עובר מ... ל...  מאדם פשוט לאיש קדוש.

לסיכום, עבודת השם האמיתית דורשת מן האדם התבוננות תמידית על מעשיו ועל מחשבותיו, באופן שכל התנהגותו תהיה על פי חשבון ולא על פי חיקוי!