ניסים ונפלאות
הרב יוסף צ. בן-פורת
כיצד עושה בורא – עולם ניסים!
פרשת וישב תשס"ז
"זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב). ברש"י: "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים". ובמכילתא כאן הלשון: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר נביאים".
ודברים אלה צריכים ביאור רב. קריעת ים סוף היה הנס הגדול ביותר ביציאת מצרים. הרבה יותר גדול מאשר עשרת המכות. והדבר מתבאר מ"הגדה של פסח". שהרי, בעשרת המכות נאמר שהחרטומים הודו ש"אצבע אלקים היא" (שמות ח, טו). ואילו בקריעת ים סוף כתוב (שמות יד, לא): "היד הגדולה". הרי שעוצמת הנס היא פי חמש מאשר עשרת המכות. ונס זה היה חיוני ביותר הן לצורך יציאת בני ישראל מארץ מצרים, ועוד יותר, לצורך הטבעתם של סוס פרעו וריכבו במעמקי ים סוף. בכדי שעונשם יקבל את המימד של מידה כנגד מידה. במים חטאו ובמים נענשו, כפי שאומר מאוחר יותר יתרו (עיין רש"י שם יח, יא). אולם, לשם מה היו צריכים לראות באותו אירוע מחזות נבואה גדולים ביותר, שהרי, יחזקאל, לפי דעות מסוימות (דב"ר ז, ח), גדול שבנביאים היה. וכאן נאמר שאפילו שפחה, שכלל איננה בת-ישראל זכתה לראות בעיניה חזיונות נבואיים גדולים יותר מאשר חזה יחזקאל הנביא. והלוא, אין הקב"ה עושה נס ומשנה את הטבע אלא, לצורך גדול ביותר. וכשם שאת השמים וכל צבאם, את הארץ וכל אשר עליה, את הים ואת כל אשר בו, ברא א-להים בדיוק גדול ביותר, עד שלגדולתו אין חקר. וכולם בחכמה עשה, שאין שום יצור מיותר בכל ארבעת הרבדים: דומם,צומח, חי ומדבר. ובוודאי, כך גם בעולמות העליונים הרוחניים, שאין אנו מסוגלים לראותם. אם כי, לכאורה, אותם מחזות עצומים, שאין שכלנו משיגם כלל וכלל, לא היו נחוצים לצורך הנס שנעשה, אם כן ודאי, לא היה שום צורך שהשפחה שעברה בים תיראה מחזות אלה. הדבר צריך ביאור.
והנה, גדול המעמיקים מקרב בעלי המוסר, אשר בדור הקודם, הגה"צ רבינו ירוחם, המשגיח דמִיר השמיענו חידוש גדול מאוד בעניין הבנת מהות הניסים בצורת השתלשלותם והוצאתם אל הפועל. וכה דבריו:
"ולכאורה מה שייכא מעשה מרכבה לענינא דנס, האם תרי מילתא בעידנא חדא התרחשו להם? אבל הענין בזה הוא כך. אין ענין הנס רק מעשה הצלה וישועה על ידי אופן של נס, אלא שדרך אגב מתראה לפניהם נפלאות ה', לא כן הוא הדבר, ואדרבה, עיקר הנס הוא התגלות כבוד ה', ועל ידי זו התגלות זוכים לישועות והצלות. וכענין שמצינו בנתינת התורה, כי העיקר היה התגלות כבודו יתברך. כאמרו (תפילת מוסף של ראש השנה) "אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני", ובהתגלותו יתברך זכו על ידי זה לתורה. כן בדיוק הוא בנסים, כי עיקר הענין הוא התגלות כבודו יתברך בענינא דנס, ועל ידי התגלות הנסים זוכים לנס הישועה. וזהו מה שמדייק רש"י בלשונו "בכבודו נגלה עליהם", ר"ל שגילתה לנו התורה כי התגלות נס קריעת ים סוף היתה התגלותו יתברך בכבודו ובעצמו יותר מההתגלויות שנגלה לכל הנביאים, עד שכל אחד ואחד ראה ואמר "זה א-לי", ומהתגלות זו הוא שבא כל מעשה קריעת ים סוף. (דעת תורה, בשלח עמ' קמב-ג)
אולם, בדבריו של רבינו ירוחם זצ"ל מצאנו חידוש גדול יותר. שגם מעמד הר סיני ועשרת הדברות שניתנו בו, היה תוצאה של 'גילוי א-לוהי' גדול ועצום . לא, שהיה מתן תורה וכתוצאה מכך היה גילוי של 'קולות וברקים'. אלא, שה'גילוי הא-לוהי' היה בעוצמה כל כך אדירה, הוא שהביא את מתן התורה. אולם, אכמ"ל בכך.
כלומר, צורת התבצעותו של הנס היא בדרך של גילוי כבוד ה' ברמה גבוהה יותר מן המצוי באופן הרגיל. כלומר, הלוא, כבודו מלא עולם, הבריאה שברא הקב"ה היא גילוי כבודו בעולם. ולאותו גילוי קוראים "הטבע". וכמו שכתוב בספרים (של"ה, פסחים, מצה עשירה דרוש ג' לשבת הגדול שחל בפרשת מצורע דף טז, ב. ראשית חכמה, שער האהבה פרק ז) 'הטבע' גימטריא 'א-להים'. בספר "נפש החיים" (שער א פרק ב) ששם א-להים פירושו בעל הכוחות כולם.
"וזהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע. ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו ית' ".
כלומר, באותו שם נבראו כל הכוחות אשר בטבע. ומבואר בספרים שלכן כתוב במעשה בראשית שלושים ושתים פעם א-להים, שהם אותם ל"ב 'נתיבות החכמה' שבהם נבראה הבריאה כולה. ואמנם, האדם החפץ לראות את האמת ולהבין את פשר הבריאה, שכלו ישר ומידותיו נקיות יצליח לגלות שאומנם, "יושב בסתר – עליון"! ומרן בעל החזון-איש ניסַח זאת בלשונו הפיוטית והציורית:
"אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו. האמנם העדין הזה פצעיו לא חובשו עדיין, והנה הוכה הכה ופצוע, כי לבו ראה הרבה מעיון הבחינה אשר תחת השמש, אותן הבחינות המראות בעליל, כי העולם שלפניו, נבנה בתכנית מעובדה ומחושבה מראש, וכאילו מהנדס חכם צייר לפניו את העולם בטרם נברא ופגע בעיכובים מכריעים על כל שעל ושעל, אבל מרצו הגדול עמד לו להסיר כל המכשולים אחת לאחת וכו'".
וכך סיים קטע זה: "ובהכרת בוראו ית' ימצא פתרון החידה של העולם כולו אשר הדריכה מנוחתו ללא הפוגות" (אמונה ובטחון פרק א).
ובשם הגר"א אומרים שעניין זה מרומז בדברי הנביא (ישעיה מ, כו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". שעיני-הבשר, רואות רק את העולם החומרי. הן רואות רק את "אלה", את העולם הגשמי ואת הכוחות הנבדלים זה מזה. אולם, אם יגביה האדם את חשיבתו ואת נשמתו ויסתכל כלפי מעלה, יוכל לראות גם את "מי" שברא את "אלה". אם יחבר את "אלה" ל"מי" רק אז יתגלה "א-להים" בעל הכוחות כולם!
אולם, בשעה שאין בני אדם מרוממים את עצמם, ומשליטים את שכלם על יצרם, אזי, המציאות הא-לוהית הולכת ונעלמת מהם, עד שהיא אובדת לחלוטין, מתחום תודעתם. אז כשרצון ה' להפנות את תשומת ליבו של אדם מסוים, או לקבוצת אנשים, הקב"ה משנה את הטבע. פעולה אשר מכונה 'נס' אזי, הקב"ה מתגלה על 'הטבע' בגילוי גדול יותר ואז, הטבע משנה את פניו, את צורתו ואת תיפקודו, לאותו אופן שבו רצון ה' שיהיה ברגע זה. ולפי מה שהתבאר, 'רמת הנס' - דהיינו, האופן שבו המצב החדש שונה מן המצב ה'טבעי' הוא תוצאה של רמת ה'גילוי הא-לוהי'.
ולפי זה, יובן מה שאמר הקב"ה למשה (שמות ו, ג) "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁ-דָּ-י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם". וביארו שם הראשונים (עי' אבן-עזרא ורמב"ן) שלאבות נגלה הקב"ה על ידי ניסים נסתרים, שהם ניסים בתוך הטבע. והם נעשים בהנהגה של שם ש-ד-י. אולם, הניסים אשר משדדים את הטבע, והם ניסים גלויים שאין בכוח אנוש להכחישם, הם תחת הנהגה של שם הוי"ה. ניסים מהסוג הזה לא ראו האבות. אולם, הניסים שמשה רבינו עתיד לעשות, עשרת המכות, הם יהיו תחת הנהגה של שם הוי"ה. ואמנם, החרטומים, נאלצו להודות בעל כרחם, שאכן (שמות ח, טו) "אצבע א-להים הוא". אולם, גם באותם ניסים גלויים של שידוד הטבע, יש דרגות שונות. ואותו שינוי של קריעת ים סוף, הצריך גילוי אלוקי גדול יותר. באותו יחס שהיד גדולה מן האצבע. לכן נאמר בקריעת ים סוף (שמות יד, לא) "היד הגדֹלה". אותו 'גילוי' הוא שגרם למצב של הארה הא-לוהית עצומה, שעוצמתה הייתה גדולה מן הגילוי הא-לוהי שלו זכה הנביא יחזקאל. אי לכך, נוצר מצב שבו ראתה שפחה על הים מראות אדירים וגבוהים יותר מאשר ראה הנביא יחזקאל. עד כאן הסבר דבריו.
ומצאתי לדברים אלה תימוכין במדרש (מ"ר שמות כא, ו):
"שמע משה להקב"ה והלך לקרוע הים. וכיון שהלך לקרוע את הים, לא קבל עליו להקרע אמר לו הים מפניך אני נקרע? אני גדול ממך! שאני נבראתי בשלישי, ואת נבראת בששי. כיון ששמע משה כך הלך ואמר להקב"ה אין הים רוצה להקרע. מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה שנאמר (ישעיה סג) "מוליך לימין משה וגו' " מיד ראה להקב"ה וברח. שנאמר (תהלים קיד) "הים ראה וינס" מה ראה אלא שראה להקב"ה שנתן יד ימינו על משה ולא יכול לעכב אלא ברח מיד. אמר לו משה מפני מה אתה בורח? אמר לו, הים מפני אלהי יעקב! מפני יראתו של הקב"ה! מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע, שנאמר (שמות יד, כא) "ויבקעו המים" אינו אומר ויבקע הים אלא ויבקעו המים, מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו, שנאמר ויבקעו המים. וכן בשעה שחזרו, חזרו כל המים שכן הוא אומר (שמות יד, כו): "וישבו המים". וכל הנסים הללו נעשו ע"י משה שנאמר (שמות יד, כו): "ויט משה את ידו על הים" לפיכך הקב"ה משבחו שנאמר (ישעיה סג) ויזכור ימי עולם משה עמו וכתיב (שם) מוליך לימין משה זרוע תפארתו".
הרי לנו באופן ברור ומפורש, שאותו האופן ואותו המַטֶה, שבו עשה משה את עשרת המכות, לא הספיק כדי לבצע את קריעת ים סוף. שהרי, גם הצפרדע וגם הכינים יכלו לסרב לשנות את טבעם ואורחם מאותו נימוק, שבו הים סירב לשנות את אופן תיפקודו ולהישמע למשה ולהיקרע לפני בני ישראל. אלא, שלרמת הנס הניצרכת לשינויים של "אצבע א-לוהים", הספיק הכוח שנתן הקב"ה למשה בעזרת המטה. אולם, לשינוי העצום אשר מכונה "היד הגדולה" והוא, כמו שכתוב ב"הגדה של פסח", לפחות פי חמש מאשר הכוח הנצרך להוצאה לפועל של עשרת המכות, לא הספיק הכוח שניתן למשה בעזרת המטה. והיה צריך משה רבינו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו, יוליך (שם) "לימין משה זרוע תפארתו"! ואותו ים שסירב להישמע למשה ולהיבקע לפני בני ישראל, נַס כרגע 'בבהלה' "מפני א-להי יעקב! מפני יראתו של הקב"ה". כלומר, אותו ביטוי שמהמדרש משתמש בו "נתן ימינו על ימינו של משה" פירושו, 'גילוי א-לוהי' ברמה אדירה, שהכריח את הטבע לעשות שינוי עצום ולהיבקע בפני בני ישראל. זה ביאור דבריו של רבינו ירוחם זצ"ל: "התגלות נס קריעת ים סוף היתה התגלותו יתברך בכבודו ובעצמו יותר מההתגלויות שנגלה לכל הנביאים, עד שכל אחד ואחד ראה ואמר "זה א-לי", ומהתגלות זו הוא שבא כל מעשה קריעת ים סוף".
ולפי זה ניתן לבאר את המשך דברי המדרש הדורש מן הפסוק, שלא רק ים סוף נבקע אלא כל המימות שבעולם, גם הם נבקעו. ונשאלת השאלה, לאיזה צורך היו צריכים כל המימות שבעולם להיבקע? ואמנם, מורי ורבי הגאון רבי חיים שמולביץ זצ"ל, ראש ישיבת "מיר". היה מסביר זאת באופן זה. יש כלל שלא יכול להיווצר מצב בעולם, שבו ישלל כוח הבחירה מן האדם. הבחירה החופשית, היא היסוד הגדול אשר עבורו נברא העולם ואשר בעזרתה נבחן האדם באם יש בו אמונה בבורא יתברך או, שמה בחר להימנות על הכופרים בו. והנה, אם יווצר מצב, שבו מוכרח כל אדם שהוא, להודות שאמנם א-לוהים ברא את העולם ומנהיג אותו בכל רגע ורגע, 'אין עוד מלבדו' ורק רצונו הוא היחיד המפעיל את כל הבריאה כולה, הרי שנשללה הבחירה החופשית, ולו לזמן קצר ביותר, מן האדם. אי לכך, בכול נס חייב להישאר מצב שבו הכופר יוכל להמשיך בטיעוני כפירתו ולטעון "הכול מקרה"! אילו, אמר הגר"ח שמולביץ, רק ים סוף היה נבקע, לזמן קצר יותר, עד שעם ישראל יעבור, הרי שהיה ניכר באופן חד משמעי, שזהו נס א-לוהי אשר נעשה לצורך בני ישראל, בכדי שיעברו בים סוף וינצלו מן המצרים הרודפים אחריהם. אף אדם בעולם, לא היה יכול להכחיש שה' הוא הא-לוהים ואין עוד מלבדו. לכן, היו צריכים כל המימות שבעולם להיבקע: האוקיינוס השקט והאטלנטי, האוקיינוס ההודי והים התיכון, נהר הנילוס ונהר האמזונאס, אפילו, נחל הירקון ושאר הנחלים הקטנים ביותר בעולם, גם הם נבקעו. יכלו איפה לטעון, כל ה'כופרים' ברחבי תבל, שאין שום קשר לקריעת ים סוף וליציאת ישראל ממצרים. היה, היה אירוע קוסמי כלל עולמי שבו מסיבות מסוימות הופעלו כוחות טבע שמוצאם או מן החלל החיצון, או מפנימיות כדור הארץ, אשר ביקעו את כל המימות שבעולם. אלא, שמשה רבינו חכם גדול הוא, וידע בחכמתו הרבה, את הזמן המדויק אשר בו עתיד אירוע זה להתרחש, בדיוק כפי שהאסטרונומים יודעים לחזות מראש מתי יהיה 'ליקוי חמה', או 'ליקוי לבנה' וכדומה. וממילא, נשארה הבחירה החופשית בידי כל אדם ואדם, האם ללכת אחר השכל הישר, ולראות את "היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים". כפי שאמנם, עשו בני ישראל (סדור התפילה, ערבית) "מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, זה א-לי ענו ואמרו". או, ללכת אחרי תעתועי היצר ולהמשיך ולטעון שהכול 'תעלולי הטבע'. עכתו"ד.
אולם, לפי דברינו, בהתאם לחידושו של רבינו ירוחם זצ"ל ניתן גם כאן להסביר שאותו גילוי אלוקי, באותה עוצמה אדירה, הוא זה שגרם לבקיעתם של כל המימות שבעולם.
ואמנם, מצאנו דברים דומים במדרש במקום אחר (ב"ר נג, ח):
"בשעה שנפקדה אמנו שרה הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חרשים נתפקחו הרבה סומים נפתחו הרבה שוטים נשתפו"
מדרש זה צריך ביאור רב. אמנם שרה אמנו נפקדה, ברם, לצורך זה עשה לה הקב"ה נס גדול. שהרי כך הבטיח הקב"ה לאברהם ששרה תוליד לו בן. ולצורך כך, שינה הקב"ה את שמו של אברהם ואת שמה של שרה ולשניהם הוסיף את האות ה. והקב"ה אמר לאברהם שהוא משנה לו את מזלו ואת מזלה של שרה אמנו, אשר מעצם יסודם ומזלם נועדו להיות עקרים, ומרגע השינוי קבלו את כוח הפוריות, ועתיד להיוולד להם בן שיקרא יצחק. אולם, מאיזו סיבה ולאיזה צורך, השתנה טבעם של כל כך הרבה אנשים בעולם? שהתרפאו ממחלות ומימומים, עד שעקרות תלדנה ועיוורים יתפקחו וכדומה?
אמנם, יתכן להסביר זאת על פי היסוד שלימדנו הגר"ח שמולביץ זצ"ל, שהדבר היה נצרך בכדי להשאיר את הבחירה החופשית ותישאר האפשרות שכל מי ש"רוצה לטעות יטעה" (ב"ר ח, ח). ויוכל לומר, הכול מקרה הוא! ויוכל להביא ראיה לבחירתו, שהרי, באותה מידה שנרפאה שרה, נרפאו עוד אלפים ורבבות עובדי עבודה זרה ורשעים למיניהם.
אולם, ניתן להסביר זאת גם באופן השני. בכדי שיתחולל שינוי כל כך אדיר ששרה תלד, שהרי לימדונו רבותינו, ששרה אמנו אפילו רֶחֶם לא הייתה לה, היה צריך 'גילוי א-לוהי' אדיר ונורא, ואותו גילוי הוא שגרם גם לרפואתם של כל אותם עקרים ועקרות, עיוורים ופיסחים.
הגילויים הגדולים והניסים הגדולים, שהיו ביציאת מצרים, היו נצרכים כדי להאיר את החשכה הרוחנית הגדולה שהייתה במעמקי גלות מצרים. שהרי, עם ישראל ירד עד לשפל המדרגה, עד מ"ט שערי טומאה. ומבואר בספרים הק' שבאם היו יורדים עוד מעט ברוחניות, כבר לא הייתה להם אפשרות לחזור ולעלות. לכן קיצר הקב"ה את תקופת גלות מצרים, ובמקום ארבע מאות שנה שהיו צריכים להיות שם, נגאלו אחר מאתים ועשר שנים. עם ישראל איבד את מורשת אבותיו, את אמונת אברהם, יצחק ויעקב והפכו להיות עובדי אלילים וחדלו למול את עצמם, כמו שמבואר בנביא יחזקאל. לכן היה צריך הקב"ה להאיר ב'אור גדול' בכדי, להחזירם אל חיק האמונה. עד שחזרו למצב של (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" מדרגה שהגיעו אליה לאחר קריעת ים סוף.
גם בתקופת הבית השני, הייתה התדרדרות גדולה מאוד במצבו הרוחני של עם ישראל. לאחר הסתלקותו של שמעון הצדיק, החלה תרבות יון לחדור לחלחל אל עם ישראל. אותה תקופה מכונה "גלות יון". אולם, בניגוד למושג "גלות מצרים" אשר מתארת תקופה שעם ישראל התגורר בתחומי ארץ מצרים ודוכא שם עד לשפל המדרגה. הרי, ש"גלות יון" לא הייתה בתחומי ארץ יון, אלא, הייתה גלות אל תוך תרבות יון, על אדמת ארץ ישראל. יוצא איפה, שגלות אין פירושה דווקא גלות הגוף, גלות מארץ לארץ כפי שהיה במצרים ולאחר מכן בבבל. יש גלות חמורה מזאת והיא, 'גלות הנפש'! עם ישראל שכן על אדמתו, המקדש עמד על תילו אולם, לאט לאט חל כירסום בקיום המצוות, באמונת חכמים, ולבסוף גם באמונה בא-לוהים. המקדש תחת היותו מרכז רוחני א-לוהי המסייע בידי כנסת ישראל להתקשר לבורא עולמים ולתקן עולם במלכות ש-ד-י. הפך להיות (ירמיה ז, יא) ל'מערת פריצים' אשר צלם הוכנס לתוכו והוא הפך לכלי בידי היוונים והמתייוונים להפיכתם של ישראל לעם ככל העמים. שומרי התורה והמצוות שסירבו להיכנע ולעבוד אלילים דוכאו, נרדפו ואף נהרגו. בניגוד ל"גלות מצרים" אשר בה רצו לחסל ולהרוג את היהודים, "גלות יון" לא רצתה בחיסולם הגופני, אלא, בהפיכתם ל'ישראלים בני דת יון'.
וכך מבואר בתפילת "על הניסים": "כשעמדה מלכו יון הרשעה ... להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך". והרמב"ם ניסח כך את הדברים:
"בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול" (יד החזקה, הלכות חנוכה פ"ג ה"א).
את ההבדל שבין שתי סוגי הגלויות ניסח רבי גימפל יפה "בעל הלבושים" (הל' חנוכה סי' תר"ע ס"ב) כך:
"אנטיוכוס לא גזר עליהם להרוג ולהשמיד. רק צרות כדי להמיר דתם ... ואם היו ישראל מכניעים להם ... וחוזרים לאמונתם חלילה, לא היו מבקשים יותר..., לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדת ח"ו, לכך קבעו אות לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לא-לוהים. אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות שהוא ביטול משתה ושמחה ..., לכך כשנצלו ממנו קבעו להללו ולשבחו גם כן על ידי משתה ושמחה".
יון תחת שלטונו של אלכסנדר מוקדון, הפכה לממלכה ששלטה בכל העולם ובכל תחומי השפעתה הפיצה את "תורת אריסטו". רבותיו של אריסטו אפלטון וסוקטרס היו חכמים גדולים שהאמינו בא-לוהים ובהישארות הנפש. רבי מנשה בן-ישראל כותב בספר "נשמת ישראל" שמסורת בידו שאפלטון זכה ללמוד תורה מפיו של ירמיה הנביא בעת שפגש אותו במצרים לאחר חורבן הבית הראשון. אולם, אריסטו, אשר כגודל חכמתו, כך גודל יצרו ותאוותיו, אשר לא הצליח לכובשן, הפך קערה על פיה וכפר בהישארות הנפש ובשכר ועונש. הרמב"ן (ויקרא טז, ח) הגדיר את אריסטו כך:
"היוני אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו אינו אמת".
ובחיבורו "תורת ה' תמימה" עוד הוסיף הרמב"ן והרחיב בעניין:
"וכאשר קמו היונים, והם עם חדש שלא נחלו חכמה, כאשר ביאר בעל ספר הכוזרי. קם האיש הידוע ולא האמין רק במורגש, וחפש חכמות מורגשות והכחיש הרוחניות, ואמר שענין השדים ומעשה הכשפים אפס, ואין פעולה בעולם רק לטבעים".
ורבינו הגר"א האיר עינינו בהבנת אישיותו של אריסטו. מביא את דבריו הרמ"מ משקלוב בהקדמתו לביאור הגר"א על מסכת אבות וכה דבריו:
"ואמר רבינו הגאון שודאי הוא שהיה אריסטו כופר מהתחלה ועד סוף, שאלו בא לפני הייתי מראה לו סיבוב החמה והלבנה עם כוכביהם מאירים על השולחן הזה כאשר יאיר ברקיע השמים, ואיך היה מכחיש בדעתו לומר שהעולם מתנהג על פי טבע, וכי היה מן הנמנע לשמעון הצדיק שהיה בדורו להראות לו נפלאות רבות מגבורת השם יתברך, אלא שהיה אריסטו יודע את בוראו ומכוון למרוד בו".
אלכסנדר מוקדון הצליח להפיץ את תרבות יון המכונה "התרבות ההלניסטית" בכל רחבי תבל. היא התקבלה בכל מקום ללא שום התנגדות תוך התאמתה לשפה המקומית ולאלילים המקומיים. ארץ ישראל נתקלה תרבות זו בהתנגדות של "תורת ישראל". אולם, 'מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן' ולאחר עשרות שנים, החלה אותה תרבות של הנאות ותאוות לחלחל אל תוך השכבות של העשירים והמקורבים לשלטון. אשר שינו את אורח חייהם ומעתה והילך כונו "מתייוונים". יון מכונה 'אם המדעים' ניסתה להשליט את התפיסה בכל העולם בנו על טבע חומרי בלבד. וכשם שמצרים העתיקה, שהייתה ממלכה בעלת הישגים מדעיים עצומים, שעד היום לא מבינים את כולם, ועד היום, מתפעלים מגודל חכמתם, הצליחה למחוק את האמונה מתוך ליבותיהם של ישראל. באותה מידה הצליחה גם תרבות יון לעשות זאת, אבל על אדמת ארץ ישראל. לכן תקופה זו מכונה "גלות יון". חז"ל (ב"ר ב, ד) כינו תקופה זו "ו'חשך' זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן. שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא-לוהי ישראל". הגדרה זו ניתנה להם מפני שרצונם היה למחוק את 'אור התורה' אשר בו, ורק בו עלינו לראות את כל המתרחש. את העבר, את ההווה ואת העתיד כמו שאנחנו מתפללים יום יום "והאר עינינו בתורתך". ותחת אשר תורת ישראל ניתנה לנו כדי שנראה בכל דבר את האמת הפנימית – הא-לוהית אשר בו. הצליחו הם להשליט את הראיה שלהם, שהיא הראיה השטחית המסלקת את הבורא מן הבריאה.
ובגמרא (ר"ה יח, ב) מבואר עד היכן הגיע רדיפת האמונה:
"שגזרה מלכות יון גזירה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות".
אותם מתי מעט אשר נשארו נאמנים לבורא עולמים, נאלצו לברוח אל ההרים. כפי שמסופר במדרש חנוכה (פ"ב):
"ומתתיהו בן יוחנן הכהן הגדול כשראה את הגזירות הקשות ברח להר המודעית, ויהי כאשר ראה בצרת עמו שאינם יכולים לקיים מצוות התורה, ויקרא לבנו יהודה, ויצווהו ללכת בסתר בכל ערי יהודה לאמר "מי לה' אלי" ויתאספו אליו עדת החסידים".
והנה לאחר ש'עדת החסידים' בראשות מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו, החליטה לצאת למאבק גלוי ולמסור נפשם לקידוש ה' נעשהו להם ניסים גדולים מאוד. ולמרות היותם חסרי ניסיון קרבי וברשותם לא היו כלי נשק מקצועיים כמו שהיה לצבא היווני, זכו לניצחונות מדהימים, על הצבא החזק ביותר בעולם.
"מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה".
הצבא היווני היה ידוע כצבא מקצועי מאוד אשר נחל ניצחונות כבירים בכל רחבי תבל. אותו צבא חש לעזרת המתייוונים בחיל המצב היווני שהיה בארץ ישראל. אולם, למרות שהביאו את מיטב הגיסות ואף, את הנשק הכבד ביותר של אותה תקופה הביאו לישראל, הלוא הם הפילים הגדולים, בכל אופן, ניצחו אותם אנשים חסרי ידע ב'תורת הלחימה' וחסרי כלים פשוטים ביותר. ניצחונות אלה הראו באליל את "היד הגדולה" אשר בא הושיע הקב"ה את נאמניו אנשי בריתו.
כאן אירע נס נוסף, נס "פח השמן" אשר נמצא רק פח אחד קטן, אשר בכוחו להאיר רק יום אחד, אולם למרבה הפלא האיר שמונה ימים.
נשאלת השאלה, למה סיבב הבורא יתברך שאכן אותו נס יהיה דווקא על ידי אור של נרות המנורה.
אחד מגדולי הראשונים "בעל הרוקח" כתב בהלכות חנוכה:
"ומדליקין בחנוכה ל"ו נרות – כלומר שסך כל הנרות במשך שמונת הימים הם שלשים וששה - לפי שבחנוכת העולם נתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר, וכדאיתא בפסיקתא רבתי אותה אורה שנשתמש בה אדם הראשון היתה ל"ו שעות וכו'. ולמה ל"ו נרות, רמז לל"ו שעות ששימשה האורה במעשה בראשית "את האור כי טוב", ד' תגין על ט' כי ד' פעמים ט' הם ל"ו, כנגד ל"ו שעות ול"ו נרות".
רואים איפה, יש קשר בין האור הראשוני שהיה בבריאת העולם לבין נרות החנוכה. וניתן להסביר זאת בהבדל התהומי שבין תרבות יון לבין תורת ישראל. בעוד הכפירה היוונית רואה את כל העולם כדבר מיקרי, רואה תורת ישראל את הכול כרצון א-לוהי, כהארה א-לוהית. אותה הארה מוצאת ביטוי בתורה הקדושה הנקראת '"נר מצוה ותורה אור". אותה תורה שקדמה לעולם, ועימה ובעזרתה נבראו כל העולמות כולם, כמו שהתבאר באריכות בכל המדרשים וסיכם את הדבר בצורה יסודית ועמוקה מרן הגר"ח מוואלז'ין בספר "נפש החיים". ולזה כיון גדול תלמידיו הגאון ר' דוד טעביל זצ"ל (בעל ה"נחלת דוד").
"היות כי ענין מצות הדלקת נרות המנורה בלי ספק כי היא מכוונת מול שפע אור הגנוז, אשר כלול בו עומק חכמת אור התורה, וכמאמר חז"ל במדרש חמש פעמים אורה כתוב בפרשה זו כנגד חמשה חומשי תורה, ולזה אמרו הרוצה להעשיר יצפין, הרוצה להחכים ידרים, שולחן בצפון מנורה בדרום. הנה מבואר מדבריהם, כי ענין המנורה הוא להשפיע עלינו שפע חכמת אור התורה, אשר הוא הוא האור הגנוז שגנזו הקב"ה בתורה, והכוונה שהעלים פנימיות כוונתה ועומק סתרייה, בתוך סיפורים המוניים ומצוות מעשיות התלויים בגשם" (ספר בית דוד, דרוש ב).
ביאור דבריו שגילוי האור הא-לוהי בעוצמתו הגדולה ביותר הוא דרך התורה. והמנורה אשר בבית המקדש, נותנת על ידי האור אשר בה את הכוח להבין את עומק חכמת התורה ואת הטמון בה בכל מילה ומילה.
ולאור הדברים שהתבארו, כדי לסלק את 'החושך היווני' היה צריך גילוי א-לוהי חזק מאוד ועל ידי אותו גילוי נעשו הניסים אשר נתנו לעם ישראל תקופה חדשה של פריחה רוחנית אשר בעזרתה התחילו להתפתח ולהתנסח בתורה שבעל פה עד שלבשה את הצורה הכתובה הלוא הם "ששת סדרי משנה". ולאחר מכן שני התלמודים הירושלמי והבבלי.
ברם, עלינו לשאול את עצמנו, הלוא ניסים רבים נעשו להרבה אנשים ולהרבה ציבוריים בכל משך תולדות עם ישראל. למה דווקא 'נס החנוכה' נשאר לדורות.
יתר על כן, אם אמנם היה 'גילוי א-לוהי' שיצר נס גדול, האם לאחר שהנס חלף והלך לו, האומנם, נשאר שריד לאותו 'גילוי א-לוהי' או שמא, מה שהיה, היה. הנס נעשה, הישועה הייתה ולא נשאר מאומה.
כתב רבינו הרמח"ל (דרך ה', ד, ז, ו):
"סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש"ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם. וכו'. וכן חנוכה וכן פורים".
מרן רבי א"א דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"ב, עמ' 21) העמיק בראיון זה.
"כבר ביארנו שלא למזכרת אנו חוגגים את המועדים, אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי - לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא. אמר מו"ר זצ"ל (הרב צבי הירש ברוידא זצ"ל מקלם) כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן. למשל : בשבת הראשונה כאילו נקבעה 'תחנה' ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה 'תחנה' עצמה - ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית. וכן במועדים : בכל שנה ושנה חוזר האדם ומגיע אל 'תחנת' גאולת מצרים, אשר בזמן ההוא אפשר להשיג השפעת הגילוי של חירות - זמן חירותנו ממש".
הבה נביט שוב בדבריו של המשגיח דמיר זצ"ל.
"זה לא כבר דיברנו בענין הנסים בכלל, ובביאור מה שאומרים "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך" – כי בכל נס ונס שהקב"ה עושה, אין התכלית כי אם מעשה התשועה והפורקן שבא על ידי הנס, וכאילו שאחרי הפורקן הכל כבר אזל, נגמר וחסל, וכדמיון אומן העושה איזה כלי, שעם גמר המלאכה הוא מסתלק ואיננו. לא כן הוא במעשה נס, הקב"ה אינו מסתלק כלל לעולם, כל ענין של נס הוא "גילוי" התגלות שמו יתברך על ידי הנס, כלומר שנתגלה לפנינו "שם ה' ", ובמידה שמתגלה, כן לפיה נשאר לעולם שם ה', ההתגלות אינה לשעה, כי אם "נתינת א-להות" לדורות ולעולם. יש ענין של נתינה, כדמצינו זה לענין שבת, כאמרם ז"ל (שבת י, ב): "מתנה טובה יש לי בבת גנזי, ואני מבקשה ליתנה לישראל". וכן כאן הקב"ה נותן א-להותו יתברך על ידי הנסים, וכמו כן הוא הענין בכל האותות והמופתים שבמצרים, שהתגלה השם יתברך בהם, והיה להם "שם ה' " לתמיד, ובהם הוא אשר זכו לכל הא-להי ישראל. ובקריעת ים סוף עוד אמרו (מכילתא כאן) "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים", וכל זה הוא מהתגלות הנס, כי כל כך גדול הוא הגילוי של נס. אבל יסוד זה עלינו לידע כי הנס הוא הוא "השם" כלומר כי עם הנס מתלוה שם ה' הגדול והקדוש, והיה זה לעד ולעולם". (דעת תורה, בשלח עמ' קמג)
הלוא דבריו ברור מיללו, שאותן הארות א-לוהיות שבאות לצורך הנס, אורן נשאר בעולם, ולעולם ועד. וניתן אולי להוסיף, שאמנם, הארה נשארת, אולם, היא חזקה באופן מיוחד באותו מקום שבו נעשה הנס ובאותו זמן שבו הוא התרחש. ומכאן, שבכל שנה ושנה, בזמן שהנס היה בעבר, הארה חוזרת לעולם. והמאמין בכך, והבין עומק הדבר, ומכין את עצמו באופן הנאות יכול לקבל אל קרבו את אותה הארה גדולה ולהפיק את התועלת הרוחנית הנובעת ממנה.
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולהצלחת נהוראי בן אורה למשפחת חדד להצלחתו ברוחניות ובגשמיות, ויזכה להתברך בחיים טובים וארוכים בתוך כל ישראל בטוב הנראה והנגלה אמן.
