הכרת הטוב יסוד עבודת בין אדם למקום ובין אדם לחברו

פרשת כי תבא  תשס"ז

מצוות ביכורים, והבאתם. קריאת פרשת הביכורים בבית המקדש באו בנפש הישראלי הכרת טובה לבורא, על הארץ הטובה שהנחיל לנו ועל המזון שהוא זן אותנו. ומכך להגיע לעבודת ה' מתוך שמחה. כך גם נגיע להכרת הטוב לזולתנו, לכל בני אדם הסובבים אותנו: הורים, בני זוג ואחרים.

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ וגו'. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה וגו'. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו וגו'." (דברים כו, א-ג). ופירש"י: "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה".

נצטט כאן מדבריו של מו"ר, עמוד היראה רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, בשיחה שנשא בפני בני ישיבת "מיר" בש"ק כי תבא תש"ו, בהיותם בגלות לאחר השואה.

"ר' ישראל סלנטר זצ"ל אומר, כי בעדנו מקרא הוא כמו אל"ף בי"ת, וחז"ל  הק' הם משנה, והראשונים תלמוד. ובאמת אין אנו רואים כבר במקרא רק את האותיות, ולולא חז"ל הק' והראשונים, אין לנו כבר שום שייכות למקרא, ועלינו רק לעמול בדברי הראשונים. ניקח למשל פרשה זו, הפותחת במצות ביכורים, האם יש לנו מושג מה הלקחים מפרשה זו? רק ההלכה שבא"י חייבים בביכורים. ולא יותר מכך. אבל כשמתבוננים בחז"ל הק', וברש"י ז"ל, רואים כי כאן עיקר תפקיד האיש הישראלי. שרש"י מבאר עה"פ 'ארמי אובד אבי' מזכיר חסדי הקב"ה, עכ"ל. וזהו תפקיד האדם בכלל, כמבואר בחוה"ל (בש"ג), שלא להיות כפוי טובה, ואם זוכר חסדי השי"ת הכוללים, הוא במדריגת מדבר וכשזוכר חסדי השי"ת שעשה עם ישראל אז הוא בכלל ישראל, וזה עיקר המבוקש מהאדם, שלא להיות כפוי טובה, ולזכור את כל החסדים אפילו מהעבר. שאין שום הבדל לנפש, עבר או הוה, הכל אחד הוא. ועל כן, כשמזכיר החסדים מההווה, שזכה לארץ הקדוש, צריך גם כן להזכיר 'ארמי עובד אבי', שהם חסדי העבר. וכן בכל מקום תמצא, שאין שום הבדל עבורנו, בין  העבר, ההווה או העתיד, וזה הפירוש: 'חכם הרואה את הנולד', שאין שום חילוק, באמת בזמן" (ממזרח שמש, תשנ"ח, דברים עמ' מ).

הרי, שהמשגיח זצ"ל, עורר שעלינו למצוא לכל מצוה ומצוה, משמעויות והשלכות לאורח חיינו ולצורת התנהגותנו בכל מצב ומצב. והנה כאן, מתוך אותה מצוה של ביכורים, שכבר איננה נוהגת כאלפיים שנה, מאז שבעוונותינו, חרב בית מקדשנו, מאירה לעברינו נקודה חשובה עד מאד, שהודגשה בדברי רש"י [ומקורה בספרי], עד כמה המידה של כפיות טובה מאוסה לפני הבוי"ת.

ואמנם, את הדברים האלה, מצאנו גם בספר מעלות התורה שמביא בשם אחיו הגר"א ז"ל:

"דמה שנזכר תרי"ג מצות אינם אלא שרשים, אבל הם מתפשטים לענפים הרבה וכו' כי בכל מצוה ובכל דיבור מדברי התורה נכללו כל התורה וכל המצוות כולן, כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן. ולכן נמשלה התורה לעץ, כמו שכתוב (משלי ג, יח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה' – כמו שהעץ הנה שורש אחד מתפשט לכמה ענפים, וכל ענף וענף לכמה שרביטים, וכל שרביט ושרביט לכמה פירות, וכל פרי ופרי יש בו כמה וכמה גרעינין, וכל גרעין יש בו כח להוציא אילן שלם עם השרשים והענפים ושרביטין ופירות, וגרעינין בתוכם עם כח המצמיח עוד אילן, וכן לאין תכלית, וכן מכל ענף יוכל לנטוע עץ שלם עם כל הפרטים הנ"ל, וכן לאין תכלית, וכן מכל ענף יוכל לנטוע עץ שלם עם כל הפרטים הנ"ל, כן הוא בדבורי התורה והמצוות כל דיבור ומצוה כולל כל המצוות והדיבורים. עיי"ש".

הרעיון הטמון בדברים אלה, שתורתנו הקדושה, שמכונה 'תורת חיים', כוללת בקרבה כללי הדרכה והבנה, לכל מצבי החיים ולכל נפתולי נפש האדם. ועל כן, אנו מתפללים יום יום "והאר עיננו בתורתך" [ברכת אהבה רבה]. שהקב"ה יאיר את עיננו למצוא בתורה את הדרך אשר נלך בה בכל עת ובכל שעה. את המעשים, הדיבורים, המחשבות והמידות אשר עלינו לרחק ואת אלה שעלינו לקרב ולבנות.

עמד על עניין זה, באופן נפלא מאוד, רבן של ישראל רבי משה אלשיך זצוק"ל. (תורת משה, דב' כו, א) בדבריו מעלה הוא, שאלה נוקבת. לא מצאנו בכל התורה, שום מצוה שמקיימים אותה באופן כל כך טקסי וחגיגי כמו מצוות ביכורים.  אם כן, במה זכתה מצוה זאת, שהתורה מצווה עליה מיד 'כי תבא אל הארץ' והיא איננה נעשית באופן פרטי, כמו כל מצוה ומצוה, אלא, באופן המוני וססגוני ביותר.

"שיחרד איש מביתו ומעירו וילך רגלי באשכול ענבים אחד... וישם בטנא ועל כתף ישאנו אם דל ואם עשיר, ואפילו אגריפס המלך: ויתקבצו יחד כל בני עיר ועיר בחליל מכה, ומיני זמרה בשירי זמרה, ובכל עיר יבאו בה יצאו לקראתם זקניה ושופטיה ורבים שריה, לפי כבוד הנכנסים בהלל והודות לה'. וכה משפטם עד שערי ירושלים, בשור וקרניו מצופות זהב ועטרות זית, ובהגיעם בשערי ירושלים ירומו קול אומרים שמחתי באומרים לי כו' עומדות היו רגלנו כו' ככל הכתוב במשנה (בכורים פרק ג). ומה קול החרדה הזאת על פחות משוה חצי דינר?

אמנם בשום לב אל מה שהגדילו רז"ל בבראשית רבה (א, ו) באומרם: בראשית ברא כו' בשביל מצות בכורים שנאמר בה 'ראשית בכורי אדמתך' ברא א-להים את השמים כו', כי הלא יפלא מה גדלה המצוה הזאת שעליה לבדה נברא העולם: ... רק שנחזיק לו יתברך טובה ונכיר כי הוא אדון הכל והוא הטוב והמטיב לנו תמיד, ונברך ונהלל לו יתברך... והן זאת כוונתו יתברך במצוה הזאת. ... כי שנה בשנה נקח מראשית כל פרי האדמה ונשים בטנא, והלוך נלך עד המקום אשר בחר ה' ולהניחו לפניו יתברך... כאומרים לפניו יתברך לא לנו ה' לא לנו כי הכל שלך. ולהורות כי ממנו יתברך הכל, הנה ראשיתו נביא בטנא לפני כסא כבודו כאשר יובא לפני בעל הכרם. ואז הוא יתברך נותן את הכל באמונה ובמתנה על ידי היותו בלתי כפוי טובה: ... אך אומר הוא יתברך במה שתביאו ראשית כל פרי דרך כבוד... למען יורו כי אינם כפויי טובה רק מכירים כי הכל שלו יתברך, ומביאים ראשית כל פרי דרך כבוד, כי זה כל מה שיבקש הוא יתברך על כל מה שברא. כי הלא כל העולם אשר ברא בעבור האדם לא היה כי אם למען יחזיק לו טובה ויהללנו ולא יהיה כפוי טובה, ובזה תלוי קיום כל התורה... הטיבו אשר דברו ז"ל שבשביל מצות בכורים נברא העולם, כי הוא על שנחזיק לו טובה על המחיה ועל הכלכלה, וההקש בכל יתר דברים, כי זו בנין אב על כולם וגם כוללת הכל, כי על ידי ארץ ושמים ומזלות וחמה ולבנה נעשים ומתבשלים הפירות וזה כל העולם: ... אמנם הנה כתבנו כי עיקר כונתו יתברך להרחיקנו ממדת כפוי טובה ולהביאנו אל גדר החזיק טובה כראוי, כי הוא גדר גדול ועיקר גדול בכל ענייני ועיקרי הדת, כי בו תלוי כל עבודת א-להים להכיר כי הנשמה לו יתברך והגוף פעלו וכולנו עבדים לו יתברך... ושבשכר זה הוא מקנה לנו הארץ למורשה ואם לאו הארץ תעזב מהם" (תורת משה, כי תבא כו, א).

למתבונן ומעמיק בדבריו, נפתח צוהר חדש בהבנת מצוות ביכורים בפרט, בכל שורש עבודת ה' בכלל.

שאלת השאלות היא, לשם מה ברא הקב"ה את האדם בעולם? ושאלה לא פחות קשה, לשם מה נתן לנו את התורה?? שהרי ברור לכל בר-דעת, שאין הקב"ה צריך לבריותיו ולא למצוותיהם ולמעשיהם. תשובה על שתי השאלות קבלנו בתורה שבכתב, ופורטו בתורה שבעל-פה: הקב"ה ברא את האדם בעולם הזה, כדי שיגיע לעולם הבא. והתשובה לשאלה השנייה הינה, ש"נתן לנו תורת אמת" כדי שבעזרתה נגיע לחיי הנצח. ואז, באה השאלה השלישית, מהו היעד שהתורה, המצוות והתפילות צריכות להביא את האדם? ביאר זאת הרמב"ן (סוף פ' בא) שיגיע האדם להבנת האמת, שהא-להים בראו ואין עוד מלבדו. כעת, נבין את דבריו של האלשיך הק'. הלוא, שאלתו הייתה מעניינת מאוד, למה ציינו חז"ל שכל העולם נברא בשביל מצוות ביכורים? וכי, זו באמת המצוה החשובה ביותר בתורה? הלוא, ידוע לכל, שמצוות מילה חשובה יותר, מצוות פסח חשובה יותר ועוד ועוד. אלא, ביאר רבינו מצוות ביכורים, מסמלת את לב ליבה של אהבת ה', הלוא היא, ההכרה שאפילו תמר אחד קטן לא מעשה האדם הוא, לא כוחו ועוצם ידו יצרו, אלא, הכול מאת ה'. גם הארץ אשר הוא שוכן בה, לא בכוחו ובעוצמת צבאו קיבלה, אלא, מתנה מאת ה' הינה. גם בעבר הרחוק לא 'הגורל' ולא 'המזל' ולא 'שר ההיסטוריה' [כלשונם של הכופרים 'המלומדים'], שמרו עלינו, אלא, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, למן לבן הארמי ועד ימינו, והקב"ה מצילנו מידם. אדם שאינו מבין זאת ואינו חש זאת, הרי שהוא כפוי טובה.

כדי להוציא את כפויות הטובה מליבו של הישראלי, ולנטוע בה את המידה אצילית של הכרת טובה, נעשית הבאת הביכורים בשמחה ובקול שירה. זו הייתה, בכל שנה ושנה, 'צעדת ירושלים' האמיתית. שכן, האדם שמרגיש שהקב"ה גומל לו טוב, עד בלי גבול, נמצא בשמחה תמידית, והדאגה והיגון, ממנו והלאה!

מעניין מאוד לראות, שגם ספר "חובת הלבבות", שהוא אולי הקדום שבספרי המוסר הנפוצים, טוען שהדרך לעבודת ה' היא בראש ובראשונה, באמצעות הכרת הטוב של האדם לבוראו. ונצטט כמה מעקרי דבריו בשער עבודת א-להים:

"מה אם כשמקבל אדם טובה מחברו, הוא חייב להודות לו ולהכיר לו טובה, למרות שבכוונת חברו מעורבת פניה לעזור לעצמו הוא, והוא לא היטיב משלו אלא משל ה', ואין טובתו תמידית, - אם כן, על אחת כמה וכמה שהאדם חייב להכיר טוב לא-להים ולקבל על עצמו את עבודתו תמורת רוב חסדיו וטובותיו, אשר אין בהן כל כונה אנוכית, והוא מטיב משלו יתברך, וטובתו היא תמידית ואין סופית" (הפתיחה, עמ' קפא).

"מה היא עבודת ה'? – הכנעה לפני ה' בגלל הטובות העצומות שהוא מיטיב לאדם, המתבטאת בזה, שיכיר טובה לה', וישתדל בכל כוחו לגמול לו טוב, תמורת טובותיו הרבות" (פרק שלישי, עמ' קצד).

"ככל שה' מוסיף להיטיב לאדם, כן עליו להוסיף הכרת טובה ועבודה לבוראו, ומי שאינו מוסיף ועולה בעבודת ה', גורם לעצמו לרדת מדרגה אחר מדרגה, ולפול לדיוטא התחתונה ביותר " (שם, עמ' רח).

בפרק רביעי, הוא מונה עשר דרגות לעובדי ה'. הדרגה הגבוהה ביותר, הוא מסביר: "ובדרגה העשירית הם האנשים שהתברר להם שהתורה היא אמיתית... ולבם מבין את מה שהם מחוייבים כלפי הבורא על גודל טובו וחסדו עמהם" (עמ' רל).

"עשרת התפקידים היסודיים של עבודת הא-להים, שכל אדם חייב ויכול למלא אותם, הם: א. שלא יהיה כפוי-טובה לבורא על הטובות שמיטיב לו. ב. שיהיה אסיר תודה לבורא עבור טובותיו. ג. שיעריך אותן כראוי. ד. שייחס אותן רק לבורא. ה. שיכיר אותן כחסד בלבד. ו. שיאמין כי אין הן תוצאה של השתדלותו. ז. שיעמוד על מטרתן האמיתית" (פרק שביעי, עמ רנב). [הציטוטים על פי העיבוד של "לב טוב"].

הרי לנו, שרבינו בחיי, הדיין הספרדי מבסס את עיקר חיוב האדם בעבודת ה', מתוך הכרת הדעת, של הכרת הטוב שבא הוא חייב לבוראו, בכל שעה ושעה.

גם ספר החינוך מסביר את מצוות הביכורים באופן זה:

"מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. לְפִי שֶׁהָאָדָם מְעוֹרֵר מַחְשְׁבוֹתָיו וּמְצַיֵּר בִּלְבָבוֹ הָאֱמֶת בְּכֹחַ דִּבְרֵי פִיו, עַל כֵּן, בְּהֵיטִיב אֵלָיו הַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא וּבְבָרְכוֹ אוֹתוֹ וְאֶת אַדְמָתוֹ לַעֲשֹוֹת פֵּרוֹת וְזָכָה לַהֲבִיאָם לְבֵית אֱ-לֹהֵינוּ רָאוּי לוֹ לְעוֹרֵר לִבּוֹ בְּדִבְרֵי פִיהוּ וְלַחְשֹׁב כִּי הַכֹּל הִגִּיעַ אֵלָיו מֵאֵת אֲדוֹן הָעוֹלָם, וִיסַפֵּר חֲסָדָיו יִתְבָּרַךְ עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַם יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ כְּלָל, וְעַל כֵּן מַתְחִיל בְּעִנְיַן יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁחִלְּצוֹ הָאֵ-ל מִיָּד לָבָן, וְעִנְיַן עֲבוֹדַת הַמִּצְרִיִּים בָּנוּ, וְהִצִּילָנוּ הוּא בָּרוּךְ הוּא מִיָּדָם, וְאַחַר הַשֶּׁבַח מְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו לְהַתְמִיד הַבְּרָכָה עָלָיו, וּמִתּוֹךְ הִתְעוֹרְרוּת נַפְשׁוֹ בְּשֶׁבַח הַשֵּׁם וּבְטוֹבוּ זוֹכֶה וּמִתְבָּרֶכֶת אַרְצוֹ, וְעַל כֵּן צִוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא עַל זֶה, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (ספר החינוך מצוה תרו).

גם את מצוות 'כיבוד אב ואם' שהיא אחת המצוות החשובות ביותר, שהוזכרה בעשרת הדברות. מנמק ספר החינוך, במידה של הכרת הטוב (מצוה לג):

"לְכַבֵּד הָאָב וְהָאֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְגוֹ'.

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁרָאוּי לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּכִּיר וְיִגְמֹל חֶסֶד לְמִי שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ טוֹבָה, וְלֹא יִהְיֶה נָבָל וּמִתְנַכֵּר וְכָפוּי טוֹבָה שֶׁזּוֹ מִדָּה רָעָה וּמְאוּסָה בְתַכְלִית לִפְנֵי אֱלֹקִים וַאֲנָשִׁים. וְשֶׁיִּתֵּן אֶל לִבּוֹ כִּי הָאָב וְהָאֵם הֵם סִבַּת הֱיוֹתוֹ בָּעוֹלָם, וְעַל כֵּן בֶּאֱמֶת רָאוּי לוֹ לַעֲשֹוֹת לָהֶם כָּל כָּבוֹד וְכָל תּוֹעֶלֶת שֶׁיּוּכַל, כִּי הֵם הֱבִיאוּהוּ לָעוֹלָם, גַּם יָגְעוּ בוֹ כַּמָּה יְגִיעוֹת בְּקַטְנֻתוֹ, וּכְשֶׁיִּקְבַּע זֹאת הַמִּדָּה בְנַפְשׁוֹ יַעֲלֶה מִמֶּנָּה לְהַכִּיר טוֹבַת הָאֵ-ל בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סִבָּתוֹ וְסִבַּת כָּל אֲבוֹתָיו עַד אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְשֶׁהוֹצִיאוֹ לַאֲוִיר הָעוֹלָם וְסִפֵּק צָרְכּוֹ כָּל יָמָיו וְהֶעֱמִידוֹ עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וּשְׁלֵמוּת אֵבָרָיו, וְנָתַן בּוֹ נֶפֶשׁ יוֹדַעַת וּמַשְׂכֶּלֶת, שֶׁאִלּוּלֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁחֲנָנוֹ הָאֵל, יִהְיֶה כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין, וְיַעֲרִיךְ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כַּמַּה וְכַמָּה רָאוּי לְהִזָּהֵר בַּעֲבוֹדָתוֹ בָּרוּךְ הוּא".

הווי אומר, שהסיבה שחייבה התורה בכיבוד אב ואם, היא מפני שחובה על האדם להכיר תודה למי שגמל עמו חסדים עד בלי די. ואז, לאחר שהתחנך האדם לפעול באופן זה, יגזור מכאן, שעל אחת כמה וכמה, חייב הוא לכבד את הקב"ה, שגמל עמו חסד בעבר, וגומל איתו בהווה, לאין ערוך הרבה יותר מאשר אביו ואמו. שוב, כל עבודת ה' מבוססת על הכרת-הטוב, שבאה מתוך הבנת אמת של הנפש הנקייה.

כך מצאנו גם, שרבינו בחיי, טוען שהסיבה, שהתורה חוזרת ומזכירה את יציאת מצרים, שהפכה להיות ל"שורש התורה" מפני, שיסוד חיוב המצוות הוא הכרת הטוב!

"כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ) ופירש רבינו בחיי: "כי ישאלך בנך מחר וגו' למה נצטוינו על מצות רבות מאד וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים, ומתוך הענוי והשעבוד הוציאנו הקב"ה משם ועשה עמנו נסים מפורסמים, לכך אנו חייבים לו הרבה ועלינו לקבל עול מצותיו. ותשובה זו לשאלה זו, תורה כי זכרון יציאת מצרים שורש התורה ועיקר גדול ויסוד לכל המצות כלן".

אולם, טרם אבחנו את השורשים העמוקים בנפש האדם מהם יונקות שתי המידות: הכרת טובה וכפיות טובה. העמקן הגדול, רבינו אליהו דסלר זצ"ל, האיר את עיננו בנושא.

"מה הנה הכרת הטוב וההודאה? איה הוא מקורם בנפש? ומאין תבא כפיית הטובה. אשר רוב בני האדם יכשלו בה?

גם בזה תכיר את הנותן והנוטל.

הנותן ירגיש בלבבו אשר לא יחפוץ במתנות-חנם, כי שאיפתו היא רק ליתן, ולא למשוך אליו את הדברים שהם חוץ ממנו; על כן כאשר יגיע אליו דבר מאת רעהו יתעורר בו הרצון לשלם עבורו, ואם לא יוכל לעשות זאת, לבו ירגיש בחובת התשלומין – וזו היא אשר נקרא לה בשם 'הודאה'.

אבל הנוטל ישאוף תדיר למשוך אליו את כל אשר יוכל, הן בגזילה והן בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו הוא, ובשבילו. על כן בהגיעו דבר טוב, אשר הטיב עמו חבירו, לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל. הוא אשר נכנהו: 'כפוי טובה' – ואם תראה את הנוטל כי יודה, ולפעמים גם באופן יפה מאד, אל תאמין בו ובהודאתו, כי בשפתיו יחנוף, ולבו בל עמו. אך באשר חפצו לסבב אליו עוד טובות רבות ומתנות חשובות, יתלבש בכסות מכיר הטוב, נמצא שגם הודאתו – נטילה היא, כי כך היא כונתה.

כללו של דבר: הכרת טובה היא תולדת כח הנתינה, וכפיית טובה היא תולדת כח הנטילה" (מכתב מאליהו, ח"א, עמ' 47).

"ואמרו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה", את המאמר הזה ביאר ביאור נפלא, אחד מגדולי חכמי המוסר, הוא רבנו נחום זאב זיוו זצ"ל מקלם. וכה אמר:

הן האדם יתנהג בכל מעשיו כפי כחות נפשו. אם כעסן הוא, יכעוס בכל ענין שיביאהו לזה, ואם גאה הוא יתגאה בכל מקום שהוא. אם טוב הוא יתנהג בטובה עם הכל, וכן רע-הלבב, ברעתו. לא יוכל האדם לשאול או ללוות מרעהו איזה כח מכחות הנפש אשר יחסר לו. על כן, כפוי-הטובה, לא רק כלפי בני האדם יהיה כן, אלא כמו אשר יכפור בטובתו של חבירו, ככה יכפור בטובתו של הקב"ה, ולא יפריש, כי זה אשר כפית הטובה כח היא בנפשו, גם בבואו לפני הא-ל ב"ה, יתנהג כפי הכח הזה. וכאשר יודה האדם לא-לוהיו, וירגיש בכל לבבו ונפשו, כי חייב הוא בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה לו הא-ל, אז יביע לו התודה הזאת, אם בקרבן או בתפלה אשר יגישם לפניו יתברך. בעשותו ככה, והיה האדם כמו נותן, והקב"ה – כביכול – כמקבל, ויזכה האדם בזה למדרגה הכי גדולה, הדביקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא האהבה הגמורה, כאמור" (שם, עמ' 50).

כאן עלינו להתייחס, לשאלה שנשאלתי פעמים רבות. לשם מה 'צריך' הקב"ה שנכיר לו טובה, שנשבח ונפאר אותו, שנודה לו ושנשיר לו וכיוצ"ב. והתשובה היא זאת, לא ולא. הקב"ה איננו צריך, אבל, הנברא, האדם, הוא זה שכדי להגיע לחיי הנצח – העולם הבא – עליו להגיע לשלמות המידות, שהיא שלימות האדם. הווי אומר, אדם שאיננו מבין ומכיר שהכול מיד הבוי"ת, והוא חי מדמיונות שווא, או שהכול מתגלגל במקרה, או שהוא בעזרת עשר אצבעותיו משיג את כל אשר לו, הרי, שאותו אדם רחוק מן האמת כרחוק מזרח ממערב! והוא דומה בעיני, לאדם שנתון בהזיות פסיכדליות. כמו כן, אדם שיודע את האמת, שהכול מהקב"ה, אבל איננו נותן תודה, הוא אדם בעל מידות רעות. אשר כינויו 'כפוי טובה'. ברור, שאדם מסוג זה, לא יכול להגיע לשלמות הנצרכת בעוה"ב.

נוכחנו לדעת, שהמצוה הראשונה שמצטווים ישראל, מיד לאחר כיבוש וחלוקה של הארץ, היא לבוא לבית המקדש ולהודות לקב"ה על כל הטוב אשר גמל להם. ומי שאינו עושה כן, מגדיר אותו רש"י – "כפוי טובה"!

אכן, כפי שאנו מחנכים כל ילד, שבאם הוא מקבל מתנה, עליו לומר 'תודה רבה'. והיה, אם ישאל הילד, לשם מה עלי לומר תודה רבה? וכי, איזו תועלת אותה אמירה שלי מביאה לנותן? מה נענה לו? אמנם נכון, זה שאתה אומר 'תודה', איננו מהווה תמורה עבור החפץ שקבלת, זה לא כמו תשלום עבור חפץ שקנית. אבל, בכך שאתה אומר תודה, אתה מראה שאתה יודע להאריך את מה שקבלת. ומאידך, אתה מוכיח שאתה אדם תרבותי ומנומס, שיודע להתנהג בצורה מכובדת.

ראינו אפוא, שכפיות טובה היא מידה מגונה מאוד. כתב "ספר חסידים" (פסקא תרס"ה): "כי אין מדה רעה כמו כפוי טובה". ועל זה הדרך כתב הגר"א (למשלי ל, י): "כפוי טובה, לפי שכלנו הוא איש עוול אשר כמוהו אין בנמצא". וכן כתב "מצודת דוד" (הרדב"ז פסקא קסד): "להיות כפוי טובה היא מדה מגונה ביותר" עכ"ל. ושם (בפסקא תקעז) כתב: "שלא יהיה כפוי טובה שאין לך מדה גרועה ממנה" עכ"ל.

ונסיים בדבריו של רבי ירוחם זצ"ל, המשגיח ב"מיר" (דעת תורה הב עמ' לג-לד):

"ואמרת אליו (כו, ג) – וברש"י: שאינך כפוי טובה. לומדים מכאן דין מיוחד, שכשאתה מקבל איזה טובה, ותהיה שיעור קטן... הנך מחויב להגיד בפירוש למי שעשה לך הטוב, כי אתה מכיר בטובה שעשה לך... מן הפרשה שאנו עומדים בה אנו צריכים לראות את כל העסק שנתנה התורה.. לבא ולהגיד דוקא בפה, שאינך כפוי טובה. ומזה אני באמת קורא תגר על אלה בני תורה אשר לא מביעים בפיהם הגדת תודה ושבח למטיביהם. הנה זה דין מפורש, ואינם בני חורין להפטר ממנו, ואדרבה, כל המרבה להודות הרי זה משובח. כל ההגדה בסדר ליל פסח הנה זאת המצוה להגיד שאינך כפוי טובה. וכן, כל פרשת הבכורים. לכן, טעות ודאי הוא, לבני תורה המונעים עצמם מהבעת תודה, מתרשלים הם במצוה מפורשת. אם חברך עשה לך טובה, תיכף השב לו בפה מלא: אני מודה לך ואני אזכור את טובתך אלי עד עולם. והמתרשל בדבר, יפחד מאוד שלא לבא על ידי מניעת הכרת הטוב לידי השחתה ח"ו. אסור לשכוח מכל וכל העניין של חיוב הכרת הטוב לכה"פ בלב ובמעשה".

סיכום: למדנו אפוא מחז"ל, את מצוות ביכורים, ומצאנו בתוכה נופת צופים, דברים חשובים כ'אור החמה מאירים', עד כמה הכרת הטוב היא, הדרך האמיתית להגיע לעבודת א-להים, מתוך שמחה ואמיתות החיים. עד כמה, הכרת הטוב חשובה בחיי אנוש ועד כמה עלינו להיזהר משמץ של כפיות טובה.