בס"ד

'אחח.... כמה שהסוכה ''פנאטית''
אהרן לוי / ערכים
חג הסוכות הינו מן השמחים והיפים שבחגי ישראל, אך אי אפשר להתעלם מן ה"פנאטיות" שהוא מסמל. מפגש עם שרברב ישראלי בניו יורק הוכיח לי זאת היטב. אני גאה להיות פנאטי!

ישבתי בסוכתו של חברי. על השולחן נחו ארבעת המינים למנוחת לפני הצהרים, לאחר מתקפת נענועים כבדה. הוא הגיע לביתו של חברי כדי לתקן צינור, כשראה את הסוכה בחצר עזב את הכל ונכנס. אני ישבתי לתומי על כסא תחת הסכך, ואספתי מידע יהודי מתוך ספר. לא שיערתי את העומד להתרחש. הוא תפש אותי לא מוכן.

- "כן, בבקשה", שאלתי באדיבות ניו יורקית את הדמות הישראלית המתולתלת והלא מוכרת - "אפשר לעזור"?

- "אה... לא... אני ה-plumber (שרברב בלע"ז). באתי לתקן את הצינור".

המהמתי כמה מילות נימוס ושבתי לעיין בספר.

- "תגיד מה זה?" - התעניין הפלומר כשהוא מצביע על בד הסוכה היהודית.

- "רק אל תגיד לי שאתה לא יודע" - עניתי.

ואז הוא התפרץ. משום מקום, כמו הר געש, וכמו שרק יהודים יכולים לצעוק עד שזה עובר להם, והם שבים להסתחבק כאילו כלום לא קרה.

-"אתם שפויים? (כך במקור, עם דתיים תמיד זה בלשון רבים). יש לך מושג כמה עולה הסוכה הזו? תענה לי. יש לך מושג כמה עולה הבית הזה ליד הסוכה? הולכים קונים בית בוואן מיליין אנד אהף, ויושבים לי בסוכה של פיפטי באקס. הרסתם ת'מדינה הרסתם!!! פלא ששונאים אותנו. ואחר כך עוד אומרים שהיהודים חכמים".

נגעתי בעצמי שוב ושוב כדי לבדוק האם אני באמת פנאטי, ולהגיד לכם ת'אמת? אני אכן כזה. אני באמת פנאטי. איזה מזל שהוא לא ראה אותי "נוטל" את ארבעת המינים. לכו תדעו איזו הרצאה הוא היה נותן לי. בודאי היה מאשים אותי בניסיון ליצור קשר אלחוטי ולא חוקי עם חייזרים מכוכב אומגה 4.

למען האמת, הפלומבר קצת צודק. זה אכן נראה קצת מוזר. בית ששווה מיליונים (היה שווה), ליד סוכה לנצח מייד אין צ'יינה. בית ממוזג ליד סוכה הנתונה לחסדיו של הסתיו הניו יורקי. אני חייב להודות שזו נקודת פתיחה לא פשוטה. אלא שאם הפלומבר של חברי הטוב היה מריח את פנימיות הסוכה, אני מבטיח לכם הוא היה דוחה את התיקון של הצינור עד אחרי שמחת תורה.

 

מעגל שלושת הרגלים

לחג הסוכות אנו מגיעים כשבאמתחתנו נחים חגים, חג הפסח וחג מתן תורה.

חג הפסח לימד את העם היהודי על מציאות הבורא, על השגחתו ועל אחדותו, וזאת על ידי התבוננות בלידתו הדרמטית של העם הצעיר. עם יהודי חלש, נולד מתוך מעיה של האימפריה המצרית החזקה והותיקה.

חג מתן תורה לימד את העם היהודי על תכלית לידתו ובריאתו. "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" קבע רבנו סעדיה גאון. החג נועד להדגיש את העובדה המופלאה שהגורם היחיד המאחד ומלכד אותנו, מאוסף של שבטים לאומה אחת, הינו תורת ישראל.

לא מדינת היהודים - שאינה כוללת את יהודי התפוצות, לא צה"ל - שאינו כולל את החרדים. מה שהפך את האוסף האנושי הבלתי אפשרי, שחנה למרגלות הר סיני, לאומה, היא התורה שניתנה עליו. התורה לא ניתנה במערות לאדם בודד, ולא נתגלתה בידי ארכיאולוג שרלטן כלשהו, לאחר מאות שנים. תורת ישראל ניתנה לעם היהודי כולו מאת הבורא. במעמד זה הפכנו מערב רב לעם, ולא סתם לעם, אלא ל"עם סגולה".

כל שנדרש מן היהודי הוא ללמוד את ההוכחות הרבות המאמתות את תופעת נתינת התורה. בכך שונה היהדות מהדתות האחרות, ועל זאת גאוותנו. החדרת התורה והמצוות אל דעתו של האדם נעשית בעזרתו של חג מתן תורה. חג הסוכות? הוא כבר סיפור אחר לגמרי.

 

תולדות החוצפה היהודית

בחג הסוכות אנחנו חותמים על הצהרת אמונים לבוראינו ולתורתו. זה מסלול למיטיבי לכת. חג הסוכות מהווה מעין "בדיקת מאמץ" לאמונתו של היהודי. עד כמה הוא מוכן "לשלם" בשבילה. עד היכן הוא מסוגל לצעוד בכח האמונה ועד כמה הוא מסוגל לסמוך על אבינו שבשמים. האמונה בבורא ובתורתו, לאחר ההשתתפות במעמד הר סיני, הינה מתבקשת ומחוייבת. להאמין בכתוב בתורה נגד המציאות הנראית זה. זו היא אמונה.

כששמע פרעה את תחזיתו האופטימית של יוסף בדבר הפיכתה של מצרים מממלכה בינונית לאימפריה כלכלית החזקה בתבל, לא יכול היה להיוותר אדיש, ואמר: "הנמצא איש כזה אשר רוח אלוקים בו". אל תחשבו שבכך הפך פרעה לבוחר ש"ס או אגודת ישראל. ממש לא. מניין לי? משום שכשהגיע משה רבנו לפרעה בבקשה האלוקית וההיסטורית: "שלח את עמי ויעבדוני", פרעה התנער מאחריות, בטענה שהוא לא מכיר את אלוקי העברים.

חצוף הפרעה הזה, לא? רק אתמול קיבל מיליונים מ-ה' של היהודים ואפילו אמר תודה, ופתאום הוא לא מכיר אותו?

לא. אל תחשבו שמנהיג העולם העתיק היה כה טיפש. פרעה הכיר היטב את הקב"ה. הכיר כמו שהרבה מנהיגים בימינו לא מכירים... אלא שלא הסכים עם העובדה שהאלוקים גם מבקש ולא רק נותן.

כשמנהיג מפלגה אנטי-דתי, המומר לתיאבון ולפפריקה, שמע שהמפלגה שלו הצליחה להכניס לכנסת ה-13 חמישה עשר מנדטים, הוא צעק מול מצלמות הטלוויזיה: "יש אלוקים", וזאת למרות שניהל נגדו קמפיין שלילי לאורך כל הדרך.

כשאלוקים נותן, כולם עומדים בתור, גם המאמינים וגם הכופרים. השאלה היא מי נותר לעמוד בתור כשאלוקים מבקש קצת בחזרה. כשיוסף מודיע על המיליונים שהקב"ה עומד להשקיע במצרים, פוצח פרעה בשיר אמונה, אולם כשמשה מבקש לשחרר את עם העבדים בשם ה', מסרב פרעה לשחררם. אין הוא מכיר אלוקים שמבקש, שכן במצרים קיימים רק אלוהים (אלילים) שנותנים.

 

אמונה או חכמה?

חג הסוכות מורה לעם היהודי, כי לאחר שנוכחנו במציאותו של הבורא ובאמיתת תורתו אנו מחויבים לו. מחויבים לא רק בזמנים בהם הוא מתגלה לעינינו בדמות טובה ומיטיבה, אלא אף בזמנים בהם הוא מסתיר את פניו ונראה כנוטל.

בזמנים אלו יוצאים אנו מחג מתן תורה, הגלוי והמאיר, ובאים אנו בשעריו של חג הסוכות הסתווי והמכוסה. ימי חג הסוכות הם ימים בהם הדעת כושלת, ואין בה הכוח לשאת בחיקה את המאמין. באותו רגע נדרש היהודי לטפס מקומת הדעת אל הקומה שמעליה, אל הקומה ש"למעלה מן הדעת".

זהו ההבדל בין חג מתן תורה הדעתני ובין חג הסוכות האמוני. בין חג ה"דעת" לחג ה"למעלה מן הדעת".

הדוגמא המוחשית ביותר ל"למעלה מן הדעת" הינה עקידת יצחק. עם סיום העקידה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו, וכך אמר לו אברהם: "נשבעתי שלא ארד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך". אמר לו: "אמור". אמר לו אברהם: "לא כך אמרת לי ספור את הכוכבים, אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך?" אמר לו: "הן". אמר לו: "ממי?" אמר לו: "מיצחק". אמר לו: "כשם שהיה בלבי מה להשיבך, ולומר לך אתמול אמרת לי: "כי ביצחק יקרא לך זרע", עכשיו אתה אומר לי "העלהו שם לעולה", וכבשתי את יצרי ולא השבתיך. כך כשיהיו בניו של יצחק חוטאים ונכנסים לצרה, תהיה נזכר להם בעקדתו של יצחק, ותחשב לפניך כאילו אפרו צבור על גבי המזבח, ותסלח להן ותפדם מצרתם".

אמונה למעלה מן הדעת הינה אמונה העומדת בסתירה למידע הנקלט בחמשת החושים. היכולת לראות את השחור, ולומר לבן הוא. היכולת לחבר בין "אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע", ומצד שני להאמין בציווי "והעלהו לעולה". בין ההבטחה כי: "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", ובין: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". זו היא האמונה ש"למעלה מן הדעת" במלוא תפארתה.

דווקא בחג הסוכות יוצאים אנו מבית הקבע לסוכת עראי. לא בימי הפסח החמימים אלא בימי תשרי הקרירים. זאת כדי ללמד על מדרגת "למעלה מן הדעת", המאירה בחג זה. הן אמת, לפי ההיגיון יש להתגורר בבית המפואר ולא בסוכה הדלה. מן ההיגיון הוא לצאת לסוכה בימי החום, ולא עם בוא הקור. חג הסוכות מלמד על האמונה המוחלטת ועל ההתמסרות הטוטאלית לבורא.

אבל... רק רגע... לפני שאתם מסכימים עם קריאת ה"פנאטיים" הנצחית, חכו עוד רגע אחד. חשבתם פעם למה רק את הסוכה אנחנו מקשטים? מדוע אין אנו מקשטים את המצה בליל הסדר? וכי מצוה פחותה היא מן הסוכה, חלילה? הדבר קשור לאהבה.

 

נוי סוכה

"מה \ו אהבה?" - שאלתי בפתיחת ההרצאה. אחד המשתתפים הרים את ידו וענה: "לאהוב - זה לתת". אמירה זו יש בה משהו מן האמת, אבל אין היא עומדת במבחן המציאות. אנחנו לא נותנים כי אנחנו אוהבים. פעמים רבות אנו נותנים למרות שאיננו אוהבים, אלא מחוייבים לתת. נתינה המורה על האהבה היא נתינה שתנאי קודם לה, שתבוא מתוך רצון חפשי ולא מתוך חובה. כשאנו מבצעים פעולות למען הזולת תתעורר בו אהבה אלינו, רק כאשר ירגיש כי פעולה זו אינה בתחום חובתנו הרגשית או החברתית, ההורית או הזוגית.

פעולה הנובעת מתוך חובה, גם אם חיובית היא, אפשר שהיא נטולת רגש. לעומת זאת, כאשר היא נעשית מעבר לחובתו של העושה, ברור לכל כי באה מתוך רגש חיובי, ועל כן מלמדת היא על אהבתו של הנותן למקבל.

קישוט הסוכה מעיד כאלף עדים, כי מצב זה של אמונה מתוך הסתר, אינו מעשה שנעשה בדיעבד, אלא ששמחים אנו באמונה זו שהיא "למעלה מן הדעת". נאמנים אנו לבורא בימי ההסתר, בדיוק כמו בימי הגילוי, ולראיה אנו מקשטים את סמל ההסתרה.

אכן, יש פנאטים ויש פנאטים. על הראשונים אמר שלמה המלך: "פתי יאמין לכל דבר". אמונה עיוורת המבוססת על סיפורי עם או על אמונה לאיש אחד, הינה אמונה פנאטית. מאידך, כאשר האמונה מבוססת על מפגש בלתי אמצעי עם הבורא אין באמונה זו פתיות. ההליכה אחר הבורא גם בימים בהם הוא מסתיר את פניו, גם בזמן שהמציאות החומרית טופחת על פנינו, אמונה זו הינה פנאטיות מלומדת – אהבה.

בני זוג המגלים חיבה זה לזו, רק בימים בהם הם בטוחים בזוגיותם, אינם אוהבים בהכרח. בני זוג השומרים אמונים זה לזו גם בימים קשים, אוהבים הם. אוהבים פנאטיים.

כן חברים... חג הסוכות ממוקם כרגל האחרון בסדר שלושת הרגלים, משום שאי אפשר לחוג אותו, אלא לאחר חג הפסח וחג מתן תורה.

    

חג פנאטי ושמח!