ואכן, חג זה בפתח וכבר עכשיו ניתן להרגיש את האנרגיה הרוחנית שעוברת באוויר ומשפיעה עלינו בין אם נרצה ובין אם לא, בין אם נאמין ובין אם נתעלם ונלגלג. יום זה אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דיכאון, שכן אלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ההיפך הוא הנכון - יום הכפורים הוא יום של רוממות נפש ושמחה גדולה לפני הקב"ה. הוא שמח על התקרבות בניו אליו, על העוונות הנמחלים להם ועל האחדות המתגלת ביניהם, כאשר לסיגופי הגוף מטרה אחת: התעלות, הזדככות ודבקות.

יום זה הוא יום תשובה, סליחה ומחילה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם. לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל').  זוהי שמיטת חובות, שבה אומר הבורא לאדם: "בוא נשים בצד את החובות שלך ונפתח דף חדש" - הסדר שלא נשיג לעולם, לדוגמא, עם בעל המכולת שלנו. שם יש לשלם עד האגורה האחרונה ושם קורעים את פנקס החובות רק לאחר פירעונם המלא.

ככלל, לאחר שגזר דינו של כל אחד מאתנו ושל העולם כולו למשך השנה הקרובה נכתב בראש השנה, קיבלנו עשרה ימים לגשת למועד ב', או במילים אחרות להגיש בהם בג"צ, כאשר הדיון הסופי וחתימת הדין בעניינינו יתבצעו ביום הכיפורים. אם מספיק נשכנע את השופטים הנכבדים יתכפרו חטאותינו ונוכל להיות ברייה חדשה ממש. עסקה משתלמת לכל הדעות! כדי שזה יקרה, אנו מצדנו מתבקשים לדבר אחד - לקיים בכוונה וברצינות את מצוות היום: תשובה, צום, תפילות ובקשות הסליחה איש מרעהו.

תשובה

יחס הבורא אלינו, כאמור, אינו כיחס של בעל חנות לקונה או של נושה ללווה. זהו יחס של אב לבנו. הקב"ה הוא אב טוב ומיטיב, אשר בניו חייבים לו את הכול מאחר והוא נותן להם את חייהם, בריאותם, שמחתם ופרנסתם. אולם כמו כל אב הוא מייחל לדבר אחד: לראות את בניו הולכים בדרכו ומיישמים בחיי היום-יום את שלימד אותם. ביום הכיפורים אנו באים בעיניים מושפלות ואומרים: "טעינו, לא הצדקנו את הציפיות שתלית בנו ואת הציפיות שתלינו בעצמנו בשנה החולפת". למרבה הפלא, האב, עם כל האכזבה ולמרות הכישלון, לא ממהר להעניש, אלא שואל שאלה מרכזית אחת: "האם למדתם את הלקח? האם ניתחתם את הטעויות? האם קיבלתם על עצמכם החלטות לשינוי שיגרמו לכם לעמוד מולי בדין בשנה הבאה ממקום אחר?". אם אנחנו באים עם כוונה טהורה בלב לנסות שוב פעם מההתחלה לעשות טוב, להיות הגונים, להתחשב בסובבים אותנו ולקיים את המצוות, אבא מוחל לנו ונותן צ'אנס נוסף.

על מצוות התשובה קראנו לפני שבוע בפרשת "ניצבים": "לֹא בַשָּׁמַיִם... וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם היא... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד. בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". היכולות לבחור תמיד בטוב, להתגבר על היצרים ולחיות חיים של קדושה אינם נמצאים מעבר לים או בשמיים, אלא ממש בתוכנו. אנחנו נולדנו עם המסוגלות הטבעית לקלוט את דברי הקב"ה וליישמם. זו המשמעות הייחודית של "עם סגולה". בהקשר הזה מובאים בהמשך אותה הפרשה הדברים המפורסמים המשקפים את נקודת הבחירה של העם ככלל ושל כולנו כפרטים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶות וְאֶת-הָרָע... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים- לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". אנחנו לא בובות על חוט של הקב"ה שמשחק עמנו כראות עיניו. יש לנו את הבחירה החופשית האם לבחור בטוב או חלילה ברע, ומתוקף כך אנחנו יכולים תמיד לשנות את מסלול חיינו ולנתבם לאפיקים בריאים, נכונים ואמיתיים יותר.

היהדות טוענת כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה או יכולת וזכות לתקן דרכינו. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (התלמוד הבבלי). זו טעות לומר לעצמינו ש"במילא עשינו כבר כל כך הרבה רע אז מה זה משנה אם נמשיך בעשייה השלילית?" משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" הוא שדווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות.

תשובה כמובן שאפשרית כל השנה, אולם דווקא ביום כיפור היא נגישה אף יותר מתמיד! במשנה נכתב שבכל ימות השנה השטן מקטרג בפני הקב"ה על המעשים של עם ישראל ומקשה עלינו לעשות תשובה, אולם ביום יחיד זה השטן יוצא לפגרה. "השטן" בגימטרייה זה 364, בעוד ימות השנה מונים 365. השטן עושה את עבודתו בנאמנות במשך 364 ימים, אולם ביום אחד, יום הכיפורים, אין לו רשות לקטרג, כאשר ההשתחררות הזו מעולו הכבד של השטן, הלוא הוא ה"יצר הרע", מורגשת בלבבות, וכולם, כולל הרחוקים מאוד מיהדותם, מרגישים הארה מיוחדת ושפע רוחני.

ביום זה שערי השמיים פתוחים לחלוטין ויש לכל אחד הזדמנות פז לבקש עזרה מהבורא בתהליך השינוי שהוא מבקש לעצמו ובמתן כוחות לעשיות שונות וחדשות, שבשגרת יומו הוא אינו מצליח לבצע. מי שבכוחו לשחרר אותנו מדפוסי ההתנהגות המושרשים שלנו הוא הקב"ה בעצמו, כאשר התנאי היחידי שהוא מעמיד בפנינו הוא קבלת האחריות על הבחירות שלנו וחרטה על הטעויות שעשינו. הווידוי, המהווה חלק מהותי מתפילות יום הכיפורים, הוא האמצעי העיקרי המאפשר לנו לעשות זאת. בתפילה נפלאה זו אנחנו עוברים על רשימת החטאים השונה שלנו, מודים בהם ובפשטות מבקשים סליחה.  

בהקשר של קבלת האחריות על המעשים, מוכר הסיפור המפורסם בגמרא במסכת "עבודה זרה" על אליעזר בן דורדיא, אשר לא הניח חטא אחד שלא עשה. פעם אחת בשעת עבירה אמרה לו אישה אחת עימה חטא שאין לאדם בזוי כמוהו סיכוי לחזור בתשובה, ודווקא ההערה הזו עוררה אותו לבקש מחילה ולחפש תקנה לנפשו. מסופר שם כיצד הוא התחנן מההרים והגבעות, מהשמיים והארץ ומהחמה והלבנה שיבקשו עליו רחמים, בעוד הם אמרו לו שהם לא יכולים לעשות כן. לבסוף מתואר כיצד הוא אמר "אין הדבר תלוי אלא בי", הניח את ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצאה נשמתו מרוב צער. באותו זמן יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: "רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא". לא רק שהוא זכה להגיע למדרגה רוחנית כה גבוהה שצדיקים צריכים לעמול חיים שלמים כדי להגיע אליה, אלא הוא אף זכה לתואר "רבי" השמור לגדולים באמת. סיפורו מלמד אותנו יסוד גדול בתשובה לקראת יום הכיפורים הקרב – אני הוא המקור לשינוי. במקום לברוח ולחפש עזרה אצל אחרים או לחלופין להאשים את כל העולם ואשתו בצרות שלנו, יש לחדור אל תוך חומות הלב  ולומר את האמת – "אין הדבר תלוי אלא בי!". מתוך ההבנה הזאת הקב"ה יבוא ויסייע למי שמסייע לעצמו.

דלתות התשובה לעולם אינן סגורות. גם הרשע הגדול ביותר יכול לשוב אל בוראו ולקבל מחילה שלמה, אפילו רגע אחד לפני הסוף. הקב"ה "בוחן כליות ולב". הוא מסתכל על מה שקורה בתוכנו עמוק עמוק בפנים ואת הלב הוא רוצה. זה העיקר. גם אם בחוץ עדיין לא רואים כלום, גם אם נדמה לנו ולעולם שאנחנו רחוקים וחסרי תקנה, הוא יודע את האמת. הוא יודע שאנחנו בעצם כולנו מתוקים מדבש!

לפי דברי חז"ל, הנשמה של כל אחד טובלת ביום זה במקווה עליון ומיטהרת מכל הסרחים שנדבקו במשך השנה החולפת. במשך השנה החטאים שלנו סותמים את צינורות השפע שזורמים אלינו מהקב"ה, או בשפת הקבלה: "לא מאפשרים לאור לרדת ולמלא את הכלים", ולכן ביום כיפור הקב"ה, כמו אינסטלטור מדופלם, בא ופותח עבורנו את כל צינורות השפע והחיות שלדאבוננו סתמנו.

במשך השנה קורה, כאמור, שאנחנו חוטאים. אנחנו מכתימים את נשמתנו ובאמת צריכים לנקותה ולתקנה, אבל האמת היא שהכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנים כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. יצרו הוא שהחטיאו בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי. אמת פנימית זו מוסתרת בדרך-כלל ואין היא מתגלה, אולם ביום-הכיפורים מוסרות השכבות החיצוניות והנשמה הפנימית נחשפת במלוא הדרה וזוהרה. מתוך כך מתגלה שבעצם אין שום רע! מתברר שכל יהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו! למרבה הפלא, המתנה הנפלאה הזו מותנית במאמץ יחסית קטן מצדנו - בהימנעות מחמשת האיסורים המיוחדים ליום הכיפורים (רחיצה, סיכת הגוף בשמן, נעילת נעלי עור, קיום יחסי אישות וכמובן צום מאכילה ושתייה), בנוסף לאיסורים של יום שבתון רגיל.

צום

הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות, ויש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים, כאשר אצל כל יהודי מתגלה נקודת האמת הפנימית, הוא יכול להתנתק לחלוטין מעולם החומר. המהר"ל מפראג הסביר שמטרת כל המצוות הקשורות ביום זה היא להרחיק את האדם ככל האפשר מהגשמיות, עד שיהיה דומה למלאך ממש. כפי שהמלאכים "עומדים" סביב לכיסא הכבוד, כך גם אנחנו עומדים בבית הכנסת במשך רוב היום. כמו שהמלאכים "לבושים בלבן", כך גם אנחנו נוהגים ללבוש בגדים לבנים. וכמו שהמלאכים אינם זקוקים למזון ושתייה, כך גם אנחנו לא אוכלים ולא שותים. בזכות כל אלה, למשך יום אחד בשנה הנשמה מולכת על הגוף ואז קל לנו הרבה יותר להיות מי שאנחנו באמת, לאהוב את הקב"ה, לאהוב את הסובבים אותנו ולהרגיש שבעצם כולנו בעלי אותו שורש.

מעבר לכך, ע"י ההימנעות מאכילה אנחנו מתקנים את שורש החטאים שהוא, כידוע, חטא האדם הראשון אשר חטא באכילת עץ הדעת.

תפילות

ראש השנה נמשל למחשבה, שכן במהלכו אנחנו מתכננים את השנה הקרובה, יום הכיפורים לדיבור, שכן במהלכו אנחנו בעיקר מתפללים ומבטאים בעזרת כוח הדיבור הייחודי לבני האדם את החרטה שלנו ממעשינו בשנה החולפת ומשוועים להתקדש לקראת השנה החדשה, וסוכות נמשל למעשה, שכן בו אנחנו עמלים בבניית סוכה וקיום שאר מצוות החג המעשיות. לפיכך, על מנת לחוות את העוצמה של יום הכיפורים יש להשתתף בתפילות המיוחדות שבו, ולכן מומלץ בחום לכל אחד להגיע לתפילות הנפלאות (ולו לחלקן). גם מי שאינו בקיא ברזי הטקסט ולא מכיר את כל המנגינות, יגלה שהנשמה שלו מכירה בעל פה את כל הזמירות והפיוטים ואין דבר שהיא מתאווה אליו יותר מאשר להיות נוכחת בתפילות "כל נדרי", תפילת "נעילה", תקיעת השופר ושאר פניני היום. 

תפילת "כל נדרי", הפותחת את סדר התפילה בליל יום כיפור, תפקידה להתיר את הנדרים ולבטל את השבועות, שנעשו בשנה שחלפה ולא קוימו. אנחנו מסתכלים על כל הכישלונות והאכזבות שלנו מעצמינו ומשחררים אותם מעלנו. היכולת להתחיל מחדש, למרות שכבר כמה פעמים רצינו לעשות זאת והמשכנו ליפול, אינה נאיביות, כי אם הבנה עמוקה ובוגרת של המונח "תהליך". אנחנו מבינים שאם הצלחנו השנה לדבר מעט פחות לשון הרע ו/או להתרכז בתפילה קצת יותר מהשנה הקודמת אזי גם לזה יש ערך גדול. את התחושה שאני לא יכול להשתנות ושאין לי תקנה אנחנו משאירים מאחור בתפילה הזו ועושים "שולם" עם אותם "העבריינים" שבתוכנו.

תפילת ה"נעילה" זוהי תפילה רגשית במיוחד המבטאת מאמץ אחרון לבטל כל גזירה רעה אפשרית "בדקה התשעים" לקראת סופו של יום הכיפורים. חכמינו אמרו שבזמן ה"נעילה" הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: "כל היום היינו כולם ביחד – אני וכל עם ישראל, אבל עכשיו, בדקות האחרונות האלה, הבא ניכנס לחדר רק אתה ואני וננעל את הדלת מאחורינו". בנעילה מתייחד הקב"ה עם כל אחד מאתנו, אנחנו יכולים לבקש ממנו את כל מה שאנחנו רוצים והוא אומר לכל אחד מה הוא מצפה ממנו ומהי השליחות המיוחדת שלו לשנה הקרובה.   

בהקשר של התפילות, חשוב להבין שבקשר שלנו עם בורא עולם אף פעם הקו לא "תפוס", אין "שיחה ממתינה" וגם לא "תא קולי". הקו תמיד פתוח והקב"ה מאזין לנו ושמח מהפניות שלנו אליו. אל לנו לפחד להיות "נודניקים" ויש בקשות ומשאלות מסוימות עליהם כתבו חז"ל כי על מנת שהן תתקיימנה הן צריכות לחזור על עצמן מספר מסוים של פעמים כדי באמת לעמוד "במכסה" הנדרשת. מסיבה זו אל לנו להתייאש ולהפסיק לבקש. רבי נחמן מברסלב הרחיב רבות על סוגיה זו והדריך את תלמידיו לפנות אל הבורא כמו אל חבר טוב ואוהב ולשתף אותו בשפה פשוטה בכל מה שאנו צריכים ורוצים.

חשוב וראוי לציין כי מעבר לתפילה האישית, יש לבקש רחמים עבור כל עם ישראל וכי "כל המתפלל על חברו נענה תחילה".

בקשת סליחה איש מרעהו

על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת וצריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד, ולכן מוטב לכולנו אם ננצל את מעט הזמן שעוד נותר עד ליום הכיפורים כדי לסיים סכסוך ישן ומעיק ולצאת לדרך חדשה באמת. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבן הנגף העיקרית שמונעת מאתנו במהלך השנה לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו. יכול להיות שהכעס שלנו מוצדק ובאמת פגעו בנו, אבל גם כאן כמו בכבישים "עדיף להיות חכם מאשר צודק". הלוואי והעולם היה מתוקן וכולם היו מתנהגים ביושר, אבל לצערנו זה עדיין לא כך, ולכן במקום לצבור רשימה של "אשמים" ו"פוגעים" צריך לדעת לוותר, או כשפת הרחוב: "להחליק אותה". חשוב להבין שאם מישהו פגע בנו (לדוגמא בדיני ממונות) זו זכותנו לתבוע אותו ולקבל פיצוי הולם, אך בד בבד חובה עלינו לוותר על הכעס והשנאה הנלווים.  

המדד האמיתי למידת הרוחניות של האדם הוא האופן שבו הוא מקיים את המצוות שבין אדם לחברו. במובן מסוים מצוות שבין אדם למקום הרבה יותר קלות ליישום, ודווקא באינטראקציה עם אנשים נוספים צריך באמת לוותר על היצרים הנמוכים שלנו ולשלם במאמצים, התגברות וחינוך עצמי.  אם אנחנו מגיעים ליום כיפור עם רשימת עבירות כלפי הזולת (לשון הרע, רכילות, גזל, וכו') זה כאילו שנטבול במקווה עם שרץ בידינו ולכן מובן שאין לפעולה כל משמעות והשפעה אמיתית.

חז"ל קבעו: "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו", ואכן מי שסולח לאחרים מוחלים לו בחזרה. מהבחינה הזו עשרת ימי התשובה ויום כיפור הם זמנים מיוחדים בהם אנחנו מקבלים כוח ממקור עליון להתגבר על המחסומים שפיתחנו ולבנות גשרים אל לב הזולת. אדם נבון ידע לנצל את העזרה הזו משמיים ו"לנקות את הדף" מהקשקושים והרעשים שהשאירה השנה החולפת על שלל קשייה. בד בבד עם העזרה שאנחנו מקבלים, עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצדינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?

א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! כמו כן המילה "עבריין" נגזרת מהשורש ע.ב.ר, ובכך מרמזת שמי שעסוק בעברו באובססיביות הוא עבריין...  בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני כבר בכלל מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך, ועל כן אין זמן טוב יותר מיום כיפור כדי להכניע את הגאווה למען השלום.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו.  אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא בחר ורצה בכך ולצערו נגרר להתנהגות השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו נרגעים ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים. מעטים הם האנשים שהם רעים ובאמת רוצים לפגוע בזולת בכוונה. רוב מי שפגע בנו עשה זאת בהיסח הדעת מבלי תכנון קפדני וכוונת זדון או לחלופין מתוך תפיסה שונה משלנו על המציאות.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני חושב ומרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחרים. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו.

ד. מעל הכל יש לזכור – מי שפגע בנו הוא רק השליח. האדם המאמין יודע שמי שמכוון פה את כל מאורעות העולם הוא הקב"ה וכי כל ניסיון וקושי שנשלח אלינו הוא רק תחנה שעלינו לעבור בדרך לתיקון האישי והכללי. כשהזולת פוגע בנו זו ההזדמנות הטובה ביותר "להוריד" את אותה אמונה לחיי המעשה ולהבין שאין לנו מה לכעוס על אותו אדם משום שהוא רק כלי עזר בידי ה' ועל כן אין לנו חשבון אישי איתו. כשאנו מתמלאים בכעס וטרוניה אנחנו בעצם מתעלמים מהמסר שהקב"ה שולח אלינו וחלילה מזמינים ניסיון קשה יותר.

יום כיפור הממשמש ובא אמור לעורר כל אחד ואחת מאתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/ אח/ בן זוג/ חבר/ שכן/ עובד במשרד ליד/ וכו') וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנכתבו פה ניתן למצוא את הגשר ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם ה"כבוד האבוד" או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה מתגלים כלא באמת מהותיים. כאשר כוונות הלב כנות, נקיות מאינטרס ומחפשות שלום אמיתי, בכוחן לפרק את חומת ההתנגדות והשנאה החזקה ביותר. כשאנחנו מצליחים לעשות את זה אנחנו באמת נדמים למלאכים ויום כיפור נהפך ליום של כפרה, סליחה והתחלה חדשה.

בהקשר של עשייה שבין אדם לחברו, מצווה גדולה לפני יום כיפור להרבות במתן צדקה. צדקה זה לא רק לתת כסף. חשוב לא פחות לחייך לסובבים אותנו, לומר מילה טובה, לפרגן, להתעניין ולהקשיב באמת. לפעמים בכוחם של אלה (במיוחד בדור שלנו בו הבדידות כה חזקה) להחיות את נפשו של האדם בדיוק כמו שלחם ומים מחיים את גופו.

סליחה מכל מי שנפגע השנה ממעשיי, דבריי, מחשבותיי וכתיבתי. גמר חתימה טובה וצום מועיל (לא בהכרח מה שקל הוא שנכון...).

ניר אביעד