בימי הרב הגאון רבי משה צבי זצ"ל, אב בית דין בעיר סורן, (נפטר בשנת תר"ה לפ"ק). פעם אחת בא אל הרב סוחר נכבד מעיר ברודי, וסח לו את צערו בדמעות שליש, בספור הבא: "אני אחד מן הסוחרים הותיקים בעיר ברודי שבגליציה, ויש לי קשרי מסחר עם הסוחרים ברוסיה, בתוכם סוחר נכבד מעיר בלטה בשם רבי יצחק, שנשא ונתן עמי כמה פעמים, ונשאר חייב לי אלף רובל, ונתן לי שטר חוב על הסכום הזה, כדרך התגרים. לפני זמן קצר הייתי צריך לשלוח לו רשימה של סחורות העומדות למכירה, הכינותי את הרשימה ושמתי אותה במעטפה מיוחדת לשלחה אל הסוחר רבי יצחק מבלטה בצרוף חשבונותיו. אך למחרת טעה המשרת שלי, ובמקום הרשימה שלח אל הסוחר מבלטה את השטר חוב בסכום אלף רובל. כשהרגשתי למחרת בטעות הגורלית, שלחתי לו מכתב דחוף והעמדתי אותו על הטעות, ושלחתי לו את הרשימה ובקשתיו להחזיר לי את השטר חוב. עברו מספר שבועות ואין קול ואין עונה ואין קשב. כתבתי לו שנית, והנה קבלתי ממנו תשובה לאמר: "לא היו דברים מעולם", הוא מעולם לא נתן לי כל שטר חוב, ולא עוד אלא שהוא קובל ורוגז על שאני חושד בו במה שאין בו. והנה רבינו! סכום השטר הוא גדול מאד, ואין בכחי לשאת הפסד גדול כזה מבלי לפשוט את הרגל. כעת פונה אני בצר לי אל כבוד רבינו, כי יתקנני בעצה טובה, ולהציל עשוק מיד עושקו".

הרב רבי משה צבי שמע בתשומת לב את מרי שיחו ובקשתו של הסוחר מברודי, ואמר לו: "בעוד כחדש ימים אהיה בעזרת ה' בעיר בלטה, תבוא גם אתה לשם באותו פרק זמן, וה' הטוב ינחני בעצתו כדי להושיעך". העיר בלטה היתה אז כפופה אל הגאון אב בית דין מסורן, וסרה למשמעתו ופקודותיו.

לאחר כחודש ימים נסע רבי משה צבי לבלטה, שם נפגש עמו הסוחר מברודי והגיש פניו את כתב התביעה נגד הסוחר מבלטה. הסוחר רבי יצחק מבלטה הוזמן להתיצב לפני רבי משה צבי ובית דינו לענות על כתב התביעה. הוא בא אל בית הדין, ושני הסוחרים בעלי הדין התחילו לסדר את טענותיהם. הסוחר מברודי טוען,  כי היה בידו שטר חוב של הסוחר רבי יצחק מבלטה, ובטעות הוחזר השטר טרם שנפרע. והסוחר מבלטה צווח ככרוכיא: "לא היו דברים מעולם!", וכפר בכל התביעה. באותו מעמד התאספו רבים מבני העיר לאולם בית הדין שבאו לחזות במשפט, איך יוציא הרב הצדיק רבי משה צבי את פסק הדין. לאחר ששמע רבי משה צבי ובית דינו את טענות הצדדים, הוצאו הצדדים וכל הקהל מאולם בית הדין להתיעצות, לאחר הסברה מקיפה של הרב האב בית דין לשני הדיינים, נתן פסק הדין בפומבי: "על הסוחר רבי יצחק מבלטה לפרוע מיד לתובע סך אלף רובל שהוא חייב לו לפי דין תורה".

הסוחר מבלטה שיצא חייב בדין התפרץ כלפי הרב האב בית דין וחברי בית דינו על "העוולה" שגרמו לו. והצהיר, כי הוא לא ימלא אחר פסק הדין שנתן מתוך אמדנות בעלמא, ללא בסוס הלכתי, וגם מצד המציאות אין לטענת התובע כל יסוד.

נענה הרב רבי משה צבי ואמר בזעם: "אתה עוד מעיז להטיח דברים כלפי בית הדין, ובכן כעת אגלה את קלונך ברבים, ואתן לך מופת: השטר שנתקבל בטעות בתוך מכתב שנשלח לך מהסוחר מברודי, נתקבל על ידי הדואר בליל שבת לפני הקידוש, ושרפת את השטר עם המכתב והמעטפה בליל שבת, באותם נרות שבת שרעיתך הדליקה אותם וברכה עליהם לכבוד שבת קדש".

והנה אך שמע הסוחר מבלטה את הדברים יוצאים מפי הרב רעדה אחזתו, ולא יכל לדבר מאומה, וצנח אין אונים ארצה, נפל והתעלף. לאחר שעוררוהו מעלפונו פנה אליו הרב ואמר לו: "הנך רואה שיש עין רואה אף אם יסתר איש במסתרים ויעשה את מעשהו הנמהר. עכשיו שלח נא לביתך להביא את הסכום אלף רובל, כדי להשיב את הגזלה לבעליה, ותקבל תשובה על מעשיך, וגם אני לא אחשוך פי מלהתפלל בעדך אל ה' הטוב שיכפר פשעך ויסלח לעוונך ולא תאבד".

לא אחר הסוחר לבצע את פסק הדין של הרב, תוך כדי וידוי כי צדיק הרב וצדיק דינו, והשתטח לפני הרב בבקשת סליחה ומחילה, ושהוא מוכן לקבל עליו סגופים ותעניות לכפר על עוונו. ואז פנה הרב אל הקהל הרב שהתאסף במקום ואמר: "בודאי שכל אחד מכם חושב בלבו, כי איזה מלאך מן השמים בא וגלה לי רז זה מה שעשה הסוחר רבי יצחק עם השטר ההוא בחדרי חדרים. אולם הנני מוכן להראות גם לכם את המלאך הזה שפענח צפונות, והודות לו דנתי דין אמת לאמתו". ובתוך כדי דבור פתח את הדלת של החדר הפונה לאולם בית הדין, הוציא משם ילד כבן עשר שנים ואמר: "זהו 'המלאך' הקטן הדובר בי, אשר על ידו גליתי את התעלומה הזאת".

פני הסוחר מבלטה חוורו והסמיקו כאחת, עלבון וכאב רב צרבו את לבו, כי נער זה לא היה אלא בן אחותו שהתיתם מהוריו, והוא אספו לתוך ביתו גדלו וחנכו עד הלום, והנה הוא הוא זה שהלבין את פניו וגרם לו נזק של אלף רובל אשר חשבם כבר שהם שלו, מלבד הנזק אשר אין ערוך אליו שהוחזק לכפרן בעיני העם, בצרוף הפרסום שעבר עברה חמורה של חלול שבת.

הרב רבי משה צבי אשר הבין לרוחו של הסוחר, מהר להזהירו: "אל תגע בנער ואל תעש לו מאומה, גם מכאן ולהבא המשך נא לחנכו ולגדלו לתורה ולמצוות, ורק בזכות זה תזכה למחילה ולכפרת עון. ראה הזהרתיך!". הסוחר מבלטה קבל עליו את הדין, ויעתר לבקשת הרב בצרוף תקיעת כף בפני קהל ועדה שימשיך לגדל את הנער היתום כאלו לא קרה דבר.

לאחר מכן ספר הרב לפני הקהל איך הצליח לדובב את הנער: "בבואי לכאן התחלתי לחקור ולדרוש על מעשיו של הסוחר רבי יצחק ועסקיו, איך הוא מתנהג במצוות שבין אדם לחבירו ושבין אדם למקום, ועלי להודות כי הכל ספרו בשבחו, הכל אמרו עליו שהוא אדם כשר שומר מצוות וידו פתוחה לצדקה, עד שהתחלתי לחשוב שכל התביעה נגדו מאת הסוחר מברודי אין בה ממש. והנה ביום בהיר אחד פגשתי את אחד ממלמדי התינוקות שבעיר, בתוך שיחתנו הזכרתי לו את שמו של הסוחר מבלטה, ושאלתיו על מעשיו, והוא ספר לי לפי תומו כי הוא מכירו לאיש כשר, והוא אף מגדל יתום בתוך ביתו, והיתום הזה לומד אצלו בתלמוד תורה, והסוחר מבלטה משלם לו שכר למודו בעין יפה".

"כששאלתיו על הנהגת הסוחר בתוך ביתו אם היא על פי דרכי התורה אם לא, ענה לי מלמד התינוקות הנ"ל: "אמנם הוא מוחזק לירא שמים, אבל פעם פטפט היתום וספר לחבריו בחדר התלמוד תורה, כי ראה במו עיניו שדודו חלל שבת, אך כששמעתי זאת נזפתי בילד שיבלום פיו ולא יוסיף לפטפט בדברי שטות כאלה, כי פשוט סרבתי להאמין למשמע אזני, ומאז לא הוסיף לדבר עוד בזה". -המשיך הרב רבי משה צבי את דבריו- "הדברים חדרו אל לבי, וצויתי למלמד שיביא לפני בחשאי את היתום, ואכן המלמד הביא את היתום לפני, וכשבא התחלתי לדבר אתו רכות: "אל תירא בני, ספר נא לי את כל האמת כמות שהיא, איך ראית את דודך שהוא חלל שבת, בהתאם למה שספרת לפני הילדים בתלמוד תורה". הילד התאושש וספר לי כדברים האלה: "פעם בליל שבת, חזרתי עם דודי מבית הכנסת, ופתחנו באמירת "שלום עליכם" שלפני הקידוש, כנהוג. והנה לפתע בא הדוור נושא המכתבים והביא מכתב חתום. דודי בקש מהגוי נושא המכתבים שיואיל לפתוח המכתב, והלה עשה כן ופתחו, אז הוציא דודי את המכתב מהמעטפה עם עוד איזה נייר, והתחיל לקראו, אני פניתי ויצאתי לחדר הסמוך עד שיסיים את קריאת המכתב, אולם לפתע העפתי עין וראיתי, שהדוד מסתכל לצדדים, ימין ושמאל, וכשנוכח שאין איש מסתכל במעשיו, חטף את הנייר והמכתב מהשלחן, ושרפן בנרות של שבת שהיו דולקות על השלחן. הדודה לא היתה אז בחדר כי נכנסה למטבח להגיש יין לקידוש".

"הבנתי" סיים רבי משה צבי את דבריו "שהמכתב ושטר החוב ששלח הסוחר מברודי הגיע לבלטה בליל שבת, ואותו הנייר שנשרף היה אותו השטר שהוחזר בטעות, וכי יצרו הרע של הסוחר רבי יצחק תקפו ולא היה יכול להתגבר עליו, ומהר לשרוף את השטר והמכתב בנרות שלפניו, לטשטש את העקבות, בכדי שלא יוודע הדבר לאיש, אבל הלא היוצר עין הלא יביט, ונאמר "עוף השמים יוליך את הקול 'ובעל כנפים' יגיד דבר" (קהלת י, כ), זהו "המלאך" הקטן הדובר בי. וכך נודעו הדברים החוצה על ידי הילד היתום שבביתו של הסוחר. ולכן כאשר באו הצדדים לדון לפני, ספרתי הכל לחברי הדיינים בעת ההתיעצות, והם הצדיקו אותי, כי בלי ספק זהו הנייר שנחפז הסוחר לשרפו בליל שבת. ועל סמך זה חייבנוהו בפסק הדין לשלם החוב בשלמותו. ואת "המלאך" הקטן הזמנתי בחשאי והושבתיו בחדר הסמוך, להראות לכם את זה שסייע לי להראות "מופת".

הדברים הללו נוקבים ויורדים עד התהום, מה מסוגל לעשות איש אשר תאוות הבצע שלו לא תדע גבול, ומרעה אל רעה יצא, כאומרם (אבות פ"ד משנה ב) "עבירה גוררת עבירה". ולמרות היותו שומר תורה ומצוות, לא היה יכול לעצור ברוחו, וחילל את השבת, כדי לשמור לעצמו את אלף הרובל, ועל זה אמרו ( אבות פ"ב משנה ה) "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

 מקור: ספר "ענף עץ אבות" למורנו הרב עובדיה יוסף שליט"א, עמוד צ"א.