לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת בהר

כה,א: וידבר ה' אל משה בהר סיני: ש: וכי המצוות האחרות לא נאמרו בהר סיני? ת: הרבה מהמצוות כן, אך לא כולן, למשל מצוות רגימת המקלל שנזכרה בסוף פרק כ"ד, ובעקבות זאת הוזכרו ענייני המכה וחובל באדם ומכה נפש בהמה, וכן מצוות אחרות שנזכרו לאחר שמתו בני אהרן ועוד מצוות רבות (כגון מקושש העצים ובנות צלפחד), שכולן נזכרו בתוך כדי אירועים שנצרכו לפסק הלכה ולבירור המצווה הנכונה. משה קבל מה' בהר סיני את המצוות המיוחדות לעם ישראל ולעבודת ה', כמו שנאמר בסיום פרשת השמיטה והיובל: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, וְהַתּוֹרֹת, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה, בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּהַר סִינַי, בְּיַד-מֹשֶׁה (כו,מו). מצוות שמיטה ויובל הן מהמצוות שקבל משה בסיני כמצוות מיוחדות לעם ישראל, ולא בתוך כדי בירור אירועים בדרך. וכן מצוות נדר וערכין הנזכרות בסוף ספר ויקרא, נאמר עליהן: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה--אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  בְּהַר, סִינָי (כז,לד), כלומר מצוות הנוגעות רק לעם ישראל – אלה נאמרו בהר סיני.

כה,ד: שדך לא תזרע: ש: האם מותר בשנה השביעית לזרוע שדה ולעבוד בה את יתר העבודות החקלאיות אם אינה שדה של עברי, למשל לעבוד כשכיר אצל נכרי, או למכור את השדה לנכרי ואז לעבוד בה (לפי מה שמכונה "היתר המכירה")? ת: לא, האיסור הוא לא רק על העובד, אלא גם על הארץ עצמה ("ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ"; ראש פסוק ד', ושוב בפסוק ה': "שנת שבתון יהיה לארץ"), ולא משנה מי בעליה.

לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת בחוקותי

כו,ג: אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו: תובנה: חוק הוא רוח המשפט, כיוון הדרך הרצויה, ולכן בחוק יש 'ללכת', ואילו מצוות ה' הן מעין פקודות מוחלטות שאותן יש לבצע ולשמור בלי הרהור מהי הדרך הנכונה. 'ללכת' בחוק נראה כאילו המשפט אינו קבוע לנצח, אלא כל דור ותובנותיו, חוקיו והליכותיו, רשאי לשנות ולאמץ משפטים כפי צרכיו המשתנים ובהסכמת הנהגת הציבור, ובלבד שיהיו במסגרת 'חוקותי', כלומר כיוון הדרך שה' התווה לנו בתורה. לעומת זה המצוות מאת ה' ("מצוותי") הן פקודות שלא ניתנות לשינוי אלא לשמרן ולקיימן כמות שהן לנצח.

כו,ד: ונתתי גשמיכם בעתם: תובנה: ה' קובע מראש מכסת גשמים לכל מקום, ומוריד אותם בכמות ובעיתוי שהוא בוחר, הנקבעים לפי מעשי בני האדם ביחסם אל מצוות ה'. כן הדבר ביחס ליבול הארץ ולפרי עץ השדה (המשך פסוק ד'),  ביחס לשלום והביטחון מן האויבים (פסוק ו'), ביחס לפריון (פסוק ט') וביחס להימצאות ה' בקרבנו (פסוק י"ב).