"וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ... וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל... כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ... וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה"

(ויקרא טז, יא-לד)

הפרשה מתארת לנו את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים בימי המשכן והמקדש. ועוד אומרת לנו הפרשה, שביום זה האיש הקדוש בישראל, הכהן הגדול, "כִפֶּר בַּעֲדוֹ" - כלומר, תחילה התוודה על חטאיו שלו וכיפר עליהם - ואז בעד ביתו ובעד כל בית ישראל.

משחרב בית המקדש, אין לנו לא מזבח ולא שעיר המשתלח ולא כהן גדול, אבל יום הכיפורים עומד בעינו ועימו היכולת שלנו להתוודות ולהתפלל למחילה.

עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, והתפילות של יום הכיפורים בימינו, ותפילות התחנון והווידוי של ימי החול בשאר ימות השנה - יוצרים תרבות שבה אנשים אינם בושים ואינם נבוכים לומר "כשלתי, חטאתי, טעיתי".

היכולת להודות בטעויות היא סגולה יקרת המציאות. לטעויות ולכישלונות שלנו אנחנו עושים רציונליזציה, אנחנו מוצאים צידוקים, אנחנו מתכחשים, אנחנו מאשימים אחרים. לאסטרטגיות ההימנעות אין כמעט סוף - אנשים אומרים, "זו לא הייתה טעות", או "בהתחשב בנסיבות לא יכולתי לפעול טוב יותר", או "זו הייתה רק טעות קטנה", או "מישהו אחר אשם", או "סיפקו לנו עובדות שגויות" וכו'. וכך אנשים מתקרבנים, משקרים לאחרים, או מרמים את עצמם.

יש לנו יכולת כמעט בלתי מוגבלת לפרש את העובדות באופן שיוציא אותנו זכאים בעיני עצמנו, כמאמר חז"ל (משנה, נגעים ב, ה): "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". בבית המשפט של ההערכה העצמית, אנחנו הסנגורים המוצלחים ביותר של עצמנו. נדירים הם האנשים שיש להם אומץ לומר, כמו הכהן הגדול, כמו דוד המלך לאחר תוכחת נתן הנביא על מעשהו בבת-שבע ובאוריה (שמואל ב, יב, יג): "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה' ".

היהדות עוזרת לנו להודות בטעויותינו: הידיעה שה' סולח, ה' איננו דורש מאיתנו שלא נחטא אף פעם, ה' יודע מראש שלא תמיד יעשה האדם שימוש נכון במתנת החופש שקיבל. אך מה ה' כן דורש מאיתנו? שנכיר בטעויות שלנו, נלמד מהן, נודה בהן ונחליט בכל ליבנו שלא נחזור עליהן.

היהודי הראשון שהודה בטעות הוא יהודה, שכמעט גרם לשרפת תמר כלתו בשל חשד שזנתה, וכשהבין מה קרה באמת ומה חלקו בדבר אמר (בראשית לח, כו): "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי".

ודאי אין הוא צירוף מקרים שהשם "יהודה" בא מאותו שורש שבאה ממנו המילה "הודאה". בתוך שמנו כולנו, היהודים, העם הנקרא כיום בשמו של יהודה - כבר נרמז אפוא שאנו העם שיש לו האומץ להודות בחטאים.

ביקורת עצמית כנה היא מסימניה המובהקים של גדלות רוח.

הרב יונתן זקס זצ"ל, מהספר: "שיג ושיח - קריאות חדשות בפרשת השבוע"