"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'” (ויקרא כג,טו-טז). 'רי"א: לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען, הה"ד (בראשית יז, ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך" ע"מ (שם, ט) "ואתה את בריתי תשמור", ואיזה זה? מצות העומר' (ויק"ר כח,ו). דברי ר' יוחנן תמוהים, הרי ברור שבפס' מדובר על ברית מילה (כמו שמובא בהמשך “המול לכם כל זכר”), אז כיצד אומר ר"י שזהו מצוות העומר? מסביר מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ('לזמן הזה', ניסן, 'ספירת העומר – מדוע לעמר?') שהכוונה שבשניהם יש קשר, שאמנם הפס' דיבר על ברית המילה, אבל יסוד ועומק הדבר בברית המילה הוא בשל שזה בא להראות שמוטל עלינו להעלות את העולם לקדושה, להראות שכל כוחות הגוף נועדו לאמיתו של דבר לקדושה, וזהו כמו העומר שמראה שאנו מעלים את העולם לקדושה. ראה שם בהרחבה. וודאי שזהו עומק הדבר ואמיתיות דברי ר"י, ואולי אפשר להוסיף שכיון ששניהם קשורים בעומקם (ולכן בזה נרמז על זה), אז גם בדברים חיצוניים יש להם קצת דימוי. כשהתינוק נולד הוא יוצא בזה מסכנה שבהיותו בבטן (שיש לפעמים סיבוכים) ובזמן הלידה, שיש בה סכנה, כך שלאחר שיצא זה כמו יציאה מסכנה, אולם זה לא נגמר שם, כיון שיש עדיין סכנה לתינוק עד גיל חודש, שאז יוצא מהסכנה של נפל ('תניא ר"ש בן גמליאל אומר: כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, שנאמר (במדבר יח, טז) "ופדויו מבן חדש תפדה"' [שבת קלה,ב]. 'מבן חדש – מדתלי בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן' [רש”י]). כך גם בזמן הבאת העומר, הוא ביום ראשון של חוה”מ פסח, שביציאת מצרים יצאו יום קודם ממצרים, לאחר מכת בכורות, כך שעכשיו אינם תחת יד המצרים שהיו הורגים בהם, לכן זהו כמו בלידה שנגמרה הסכנה שהיה בה עד עכשיו, שכך נפסקה לבנ"י הסכנה שהיו בה בזמן גלותם תחת יד המצרים. (ואולי אפילו יותר מזה, אפשר לומר שהזמן שלקראת היציאה עד היציאה עצמה הוא כנגד זמן ההריון עד הלידה עצמה, שכל מכה היתה חודש [שמו”ר ט,יב], וכשהחלו המכות המצרים הפסיקו לשעבד את בנ”י, כך שהזמן שהיו לקראת היציאה זה ט' חודשים [שהחל במכת דם עצמה ולא בהתראה אליה], שזהו כעין כנגד ט' חודשי לידה. ויש דעה שפסקה העבודה בר”ה [ר”ה יא,ב] וכשנחשיב יחד עם ניסן [אע"פ שהוא חלקי] יצא ז' חודשים, כנגד שיש היריון שנולד לשבעה חודשים). אולם עדיין לא יצאו מכלל סכנה, כמו שיש בתינוק סכנת נפל, שרק בקריעת ים סוף טבעו המצרים ופסקה לגמרי הסכנה מהם, כמו בתינוק שמגיע לגיל חודש. בנוסף, היציאה לא נחשבה שלמה עד קבלת התורה, שזהו כמו בתינוק בכור שעדיין יש לפניו פדיון הבן, שאע”פ שהתקדש לה' בברית המילה, עדיין יש לפניו עניין פדיון, שכך היה לבנ”י קבלת התורה שהיא השראת השכינה שהמקדש הוא המשכו, כך שזה כעין כנגד פדיון שפודים את הבכור מנתינתו לכהונה, שהכהנים עובדים במקדש. וכן בבנ”י כאשר קיבלו את התורה היה גילוי של "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), כאותו תינוק בכור שקשור לכהונה ולקדושה (“קדש לי כל בכור פטר כל רחם" וגו'. שמות יג,ב). לכן גם בקרבן העומר ניתר לאדם לאכול מהתבואה החדשה, ואילו במקדש ניתר להביא מהתבואה החדשה לקרבנות רק משתי הלחם בשבועות, כעין שבתינוק יש את ברית המילה שהיא כנגד העומר שאז הוא מתקדש כאדם, שזה כנגד ההיתר לאכילת אדם, אבל עדיין יש גם גילוי של פידיון בבכור, שהוא קשור לכהונה, וכן כעין למקדש (שנפדה מהכהנים שעובדים במקדש, וכן הבכורות היו צריכים לעבוד במקדש אלמלי חטא העגל), שזהו כנגד קרבן שתי הלחם שמתיר קרבן במקדש. לכן נראה שיש דימוי בין האדם הפרטי, שאצלו זה מתגלה בברית המילה, לכלל בנ”י שאצלם זה מתגלה בקרבן העומר, ולכן משווה ביניהם ר”י. עוד נראה שבברית המילה מסירים את הערלה שהכוונה לאטימה, כמו שמפרש רש”י בדין ערלת העץ: '"וערלתם ערלתו" – ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו' (ויקרא יט,כג. רש"י), שזה כעין ביציאת מצרים שיצאנו מתחת יד מצרים, שכל זמן שאנו תחת יד הגוים זה אוטם אותנו מלגלות את קדושתנו כראוי (כעין שאומרים "הללויה עבדי ה'" רק כשאיננו משועבדים לגוים, שרק אז אנו עבדי ה' בשלמות, כעין דברי רבא במגילה יד,א ['רבא אמר בשלמא התם' וכו']), לכן כשיצאנו (ביום שלאחר היציאה, שאז באותו יום זהו יום שלם ללא יד הגוים עלינו) בזמן הזה מביאים את קרבן העומר, כעין כנגד ברית המילה שמסירים את הערלה. המצרים היו שטופים בזימה (תנא דבי אליהו רבא,ז), כך שהיציאה משם זה יציאה מסכנה להידרדר בזימה, שזה דומה לברית מילה שמשפיעה על השמרות מזימה ע"י החלשת האבר: 'וכן המילה אצלי אחד מטעמיה – למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שימעט במעשה הזה' (מורה נבוכים ג,מט). כמו כן מראים בתחילת זמן היציאה ממצרים שאנו בנ"י באים ללכת אחר ה', וכך בברית מילה מראים את הברית שלנו עם ה' (ובפרט שהברית מרמזת על כלל בנ"י, שאנו נקראים מולים [משנה נדרים ג,יא]). גם יציאתנו ממצרים היא כדי ללכת לא"י, שכך גם הברית שאברהם עשה היה לקראת הולדת יצחק, שבו מתגלה מעלת קדושת א"י במיוחד, שלכן לא ניתן לו לצאת לחו"ל: '"גור בארץ הזאת". א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב”ר סד,ג), כך שדומים (ואף מתקשר שמיצחק נחשב התחלת הגלות של ארבע מאות שנה ששיאה בגלות מצרים [רש”י. בראשית טו,יג]).