לקט מביאור המלבי"ם לתורה – פרשת שמיני

 ויקרא ט,א-ג: וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל ... וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת: מדוע לא צווה ה' ישירות את ישראל ... והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד זה? מלבי"ם: "תכף ששמעו הציווי מפני משה לקחו הכל מרוב זריזותם לכלא (לסיים) פשע ולהָתֵם חטאת". מכאן ראייה לחובת הזריזות בעבודת ה'.

ט,כד: ; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם: כיצד ליישב את הסתירה במעשה העם בין רינה, שהיא שמחה, לבין נפילת אפיים, שהיא חרדה? מלבי"ם: "נפלו על פניהם מפחד ה' וגאונו ... שנתקבל קרבנם ברצון – ועל זה שמחו וירונו ושבחו לשמים". גם חרדה מה' יכולה להביא לשמחה.

יא,ב: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ: מה ההבדל בין 'חיה' ל'בהמה'? מלבי"ם: "חיה – יכלול כל החי מכל בשר ... והבייתיים ייקראו בשם בהמה .. והטעם כי שם חיה הונח בעצם וראשונה על כל אשר בו רוח חיים, רק אחר שהבדילו המינים בשמות מיוחדים ... וטרם כבשם האדם תחת רשותו נקראו בשם חיה". בהמה מוגדרת לפי התייחסות האדם אל החיה למינה.

יא,ג: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ: מדוע כאן נתנה התורה רק את הכלל, בלי לפרט את החיות המותרות בשמותיהן, ואילו בפרשת ראה (דברים יד,ד-ה) יש פירוט של עשרה מינים: זֹאת הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר; וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן, וּתְאוֹ וָזָמֶר? מלבי"ם: "פה נמצא מופת שהתורה היא אלוקית, שנתן כלל שרק מפריס ומעלה גרה ייאכל ... וחכמי דור דור חקרו ודרשו על כל מיני הבעלי חיים הנמצאים בכל חלקי עולם, ולא מצאו אף מין אחד זולת אלה שיהיו לו שני סימנים ... וזה מופת כי אלוקים ראה ויספרהּ, הכינהּ וגם חקרהּ". הוכחה אלוהית למציאות ה'.

שבת שלום, שבת של זריזות בעבודת ה', שמחה גם מתוך יראה, מילוי תפקידנו בעולם, ואמונה עיוורת בה', וקיץ מבורך, אורן.