פרשת ויקרא - הקשר לחג הפסח - כיצד?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו היא הראשונה בחומש ויקרא .

חומש ויקרא הוא השלישי מבין חמישה חומשי  התורה והוא נקרא גם בשם: תורת כוהנים - והטעם לכך - על פי דברי חז"ל:  היות ועוסק בתורת הקורבנות ובענייני כהונה .

הפרשה פותחת במילים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה-..." [ויקרא א, א-ב]

פרשה זו נקראת השנה בחודש ניסן.

השאלות הן:

א] נאמר: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה";  מה משמעות קריאה זו?

ב] מה הקשר בין הפרשה לחג הפסח?

תשובות.

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה";  

מובא במדרש : כי ישנו קשר בין פרשת פקודי – האחרונה בחומש שמות לבין פרשת ויקרא שהיא הראשונה בחומש ויקרא: הרי נאמר בפרשת פקודי: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ, ל"ה]  כלומר - משה לא יכול היה לגשת אל המשכן- כאשר השכינה הייתה  באוהל מועד- והענן היה מכסה את המשכן - על כן, מתי  בכל זאת ,היה יכול משה לבוא לשם?

התשובה היא: כאשר ה' קרא למשה, רק אז יכול היה לגשת לשם וזאת כדי לעודד את משה להמשיך במילוי תפקידו - כמי שקיבל את  תורת אלוקים לעם ישראל.

רש"י מסביר: באמצעות שני פירושים:

א] לכל הדיברות ,לכל האמירות ולכל הציוויים - קדמה הקריאה לפי שזו לשון חיבה - לשון שמלאכי השרת משתמשים בה.

כפי שנאמר: "וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר, קָדוֹשׁ ,קָדוֹשׁ , קָדוֹשׁ,

 יְהוָה צְבָאוֹת; מְלֹא כָל-הָאָרֶץ, כְּבוֹדוֹ". [ישעיהו ,ו, ג]

ב] רש"י מבאר : מדוע לא נאמר: "ויקרא ה' אל משה מאהל מועד וידבר אליו"? התשובה לכך היא: כי נושא הקריאה- אינו ה', אלא הקול, וכאילו כתוב: "ויקרא קול אל משה זו מדרך הלשון לייחס את הקריאה אל  הקול - שהוא הנושא –כדוגמת הכתוב: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינו". [ישעיהו [מ', ג']

עוד דוגמא: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" [שם ו', ד']

"נתיבות שלום"- מסביר: ה' קורא למשה מאוהל מועד בעניין נושא הקורבנות כמו שכתוב: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה-..." עניין הקורבנות מהדברים הנעלים ביותר כמו שנאמר במסכת  אבות:

"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק ...... [אבות א, ב] הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים"

הסבירו הפרשנים: שהעבודה היא עבודת הקורבנות - שהיא אחת מבין שלושת העמודים שכל העולם עומד עליהם ושקולה ככל התורה.

למדנו שכל בניינו של העולם אחר המבול התחיל בקורבנו של נח, כפי שנאמר: "וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה" [בראשית ח', כ"א]

התורה העמידה את עבודת הקורבנות בדרגת קדש קדשים. כי עיקר העבודה בבית המקדש - הייתה עבודת הקורבנות. תפקיד הקורבנות היה לכפר על עוונות עם ישראל.

למה הכתוב מדגיש: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה"- להורות: שעיקר הקורבן הוא- מִכֶּם ! מעצמותיכם - שתקריבו כאילו מעצמותכם לה' ואיך הדבר יעשה בפועל? על ידי שתקריבו את קורבנכם מן הבהמה מן הצאן- קורבנכם- "וזה תכלית הקורבן שיהודי יביא  את עצמו למדרגה זו  שימסור את נפשו לה' ויקיים- "אדם כי יקריב  מִכֶּם  קורבן לה', להקריב את עצמו לה' על  ידי שהוא בטל ומבוטל ומוסר נפשו לה"  בנכונותו לכך שכל הנעשה בקרבן יעשה בו..."

בהמשך מביא ,נתיבות שלום" את דברי רבינו יונה האומר:

עבודת הקורבנות היא עילאית - שהמקריב יתבונן בשחיטת הקורבן אשר לפניו- כאילו שחט את עצמו שיהיה גלוי וידוע לפניו - שאם היה רצון ה' היה עושה זאת בעצמו וכך זה בכל המצוות ,ולכן המקריב קורבן בין אם מדובר בקורבן נדבה, או קורבן חטאת ,הוא מקריב את נפשו והכהן היה נחשב למלאך המשרת עומד ומקריב את נפשותיהם של צדיקים על המזבח.

הקשר לחג הפסח.

נאמר: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה...."; הקורא פסוק זה מבחין מיד באות אלף הקטנה במילה: "ויקרא", מעניין מהי המשמעות המיוחדת לכך?

לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד  תורה ,דווקא, בחומש ויקרא ולא בחומש  בראשית- כדברי האמורא  ר' אשי:

"מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים [ויקרא] ואין מתחילין  בבראשית"? אמר הקב"ה הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"

לעניות דעתי: אם כבר עוסקים אנו בנושא הטהרה- נזכרים אנו בחג הפסח  לקראתו  אנו מתכוננים - מנקים את הבית ומטהרים עצמינו  הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. עלינו להתחזק במידות  טובות- ובמצוות בין איש לרעהו ומצוות בין אדם למקום ולהשיל מעלינו את החטאים בדומה לחמץ - בל יראה ובל ימצא בחג הפסח.

רבינו בחיי מבאר: כי מתוך שה' קורא למשה - מתבררים שלושה  יסודות- שהם שורשי התורה ופינת האמונה, ואלו הם: חידוש העולם, עניין מתן תורה לישראל ועניין תחיית המתים.

ושלושה עניינים אלה – הראשון - בראשית הזמן.

השני - אמצע הזמן – השלישי - סוף הזמן. שלושת היסודות קשורים זה בזה  היות ונבואתו של הנביא - מעידה  באופן ברור על ההשגחה וההשגחה היא- מופת על חידוש העולם וכיון שהעולם  מחודש וההשגחה שולטת בו - ראוי שתינתן בו תורה שבה יזכו היהודים לתחיית המתים שהוא סוף התענוג  ותכלית  השכר בתכלית הזמן ובכל שלושת עניינים אלה- אנו מוצאים-

לשון קריאה! ואת מתן התורה הזכיר הנביא ישעיהו:

"שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי:  אֲנִי-הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן, אַף אֲנִי אַחֲרוֹן".

[ישעיהו  מ"ח, י"ב]- מופעים בדברי הנביא: שלוש הוויות- הווה, היה, ויהיה.

לעניות דעתי:  קריאה זו מופנית לכל יהודי בכל זמן ובוודאי גם בחודש ניסן-

אנו  נקראים לצאת מחיי השגרה להתמסר בכל ליבנו להתכונן לחג החירות

כפי שהתורה מצווה עלינו.

רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ  בספרו: "עוללות אפרים"  אומר  על המילים:

"אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן": בלשון הקודש אנו מוצאים ארבעה שמות לייצור אנוש: איש, אנוש, גבר ואדם. –שלושת השמות הראשונים- ניתן להגיד גם בלשון רבים- אישים, אנשים, גברים- אך מנגד את השם: "אדם"- לא ניתן להגיד בלשון רבים! המשמעות היא: כאשר כולם יהיו מאוחדים וירגישו כאדם אחד יחשב קורבן היחיד כאילו כולם הקריבו קורבן לה'.

נושא האחדות מופיע באופן בולט בחג הפסח- כאשר כל היהודים מתכוננים לחג- וגם בערב החג מתאחדים בליל הסדר  בבחינת-"   הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין "- מתוך "מַה נִּשְּׁתַּנָה"

בנוגע לקורבנות המוזכרים בפרשה- כשם שמקריב הקורבן- מרגיש כאילו הוא עצמו היה ראוי להיות הקורבן, כך אנו בליל הסדר מזכירים את הנסים שחולל ה' לנו במצרים- כאילו היינו  גם אנחנו שם- וכעת יצאנו לחירות ומספרים בשבחו של אלוקים על כל הנסים.

לעניין הקורבנות-  ראיתי הסבר באחת מהגדות פסח: כי בזמן שבית המקדש היה קיים- היה קורבן הפסח נשחט אחרי תמיד של בן הערביים- ולכן תפילת המנחה באה במקום התמיד בין הערביים,  משום כך היהודי יתפלל מנחה בעוד היום גדול על שם הכתוב: "...וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" [הושע, י"ד, ג].

ואחר תפילת מנחה יעסוק בהלכות הקרבת קורבן הפסח - בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ. אחר כך המנהג להתחיל  לקרוא את הקטע מפרשת בא:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת...."

[שמות י"ב]

לסיכום, לאור האמור לעיל-  מגיעים אנו למסקנה: כי כשם שה' היה קורא למשה מבין הכרובים - כך אנו נקראים לקיים את צווי ה' גם לקראת חג הפסח - המציין את נס יציאת מצרים ולמרות שאת יציאת מצרים אנו מזכירים בכל יום בתפילותינו, מכל מקום - בליל הסדר אנו  מקיימים מצווה זו - כאילו אנחנו עצמנו היינו במצרים  ועברנו על בשרנו את כל העבדות הקשה . זוהי מצוות עשה מן התורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בצאתם ממצרים - ועיקר המצווה לספר לבניו בדרך שאלה ותשובה.

כשם שהקורבנות שהוקרבו בבית המקדש היו בבחינת קודש הקודשים- כך גם אנו יושבים בקדושה מרוממת ומסובין כולנו באחדות מלאה סביב השולחן.

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ונשוב לקיים את עבודת הקודש במקדש. כפי שאנו קוראים בהגדת פסח:

"לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה."