"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא... וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ" (ויקרא ד, כב)

בתלמוד ביארו את המילה "אֲשֶׁר" מלשון "אושר", (הוריות י, ב): "תנו רבנן: 'אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא' - אמר רבן יוחנן בן זכאי: אַשְׁרֵי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו".

כלומר אַשְׁרֵי הדור שהנשיא שלו מודה ומביא קורבן על טעויותיו. במציאות כזו שבה הנשיא, מנהיג העם, מוכן להודות בפרהסיה בטעותו ובחטאו ולהביא קורבן כדי לקבל מחילה, בכך הוא מחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה, ומהווה מצפן ומחנך להתנהגות דומה של כל אחד ואחת מאתנו.

ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם שחשוב שנכיר את חולשותינו ולא נברח מהן, ושעלינו לבטל את הגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא גדולה ועצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח.

מגלה לנו שלמה המלך ע"ה (משלי כח, יג): "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹוזֵב יְרֻחָם". סיפורי המקרא עסקו לא אחת בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כולנו מכירים את הסיפור על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא שלהם כשאכלו מעץ הדעת בשעה שאסור היה להם לעשות כן. אולם, כשקוראים בסיפור לעומקו מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות שלהם מאחריות ובאי ההודעה בחטאם.

מיד לאחר החטא הקב"ה אימת את אדם וחוה עם מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹוכֵל" - הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו, על שהוא היה זה שנתן לו את האישה.

אחר כך הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה (בראשית ג, יג): "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" - היא מאשימה את הנחש. אנחנו רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. החטא האמיתי שבעטיו אדם וחוה נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לאדם וחוה אם הם היו מתוודים על מעשיהם.

על כך בדיוק מוכיח הנביא ירמיהו (ירמיהו ב, לה): "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי", כפי שמפרש "מצודת דוד": "מלבד גמול החטא, אוסיף עוד עונש על מה שתכחש חטאיך".

עָם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו - יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

ניר אביעד, מהאתר: "השבוע בפרשה", http://nir.benny-aviad.com