לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת תצוה

כח,כ: תרשיש ושוהם וישפה: ש: מדוע דווקא 'ושוהם' (עם וו החיבור) ולא 'שוהם'? ת: רק אבן השוהם כבר נזכרה קודם, ברשימת התרומות למשכן (כה,ז) וכן בציווי על האפוד (וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; כח,ט), ולכן ברשימת אבני החושן הוספה וו החיבור ל'שוהם' לומר שזאת האבן המוכרת כבר מן התרומה ומן האפוד. בתיאור התורה את ביצוע העבודה בפועל נאמר "תרשיש, שוהם וישפה" (שמות לט,יג), בלי וו החיבור, כי כל האבנים כבר נזכרו בשמותיהם בעת הציווי על החושן, ולא הייתה אף אבן מיוחדת.

כח,מ: ומגבעות תעשה להם: תובנה: רק בני אהרן הכוהנים, והכוהנים שעבדו במשכן או במקדש בתקופות מאוחרות יותר, חבשו מגבעות וכיסוי ראש, כדי לכבד את מעמד עבודתם ("לכבוד ולתפארת"). לפי הפיסוק (המובע על ידי טעמי המקרא) ניתן להבין שכותנות ואבנטים היו לבוש נפוץ ומוכר לכל אדם, אך המגבעת (כובע מוגבה בצורת גבעה, מעין כיפה) לא הייתה לכל אדם, אלא היא הייתה הלבוש המיוחד, "לכבוד ולתפארת", לכהן בעת עבודתו. אהרן והכוהנים הגדולים שאחריו שמו מצנפת על ראשם (כט,ו). חבישת המגבעת, כמו יתר בגדי הכהונה, נצרכה רק בעת עבודתם: וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ (פסוק מ"ג). יתר העם לא עבדו במשכן ולכן גם לא חבשו מגבעות או כיסוי ראש אחר.

כט,כא: ולקחת מן הדם על המזבח ומשמן המשחה, והזית על אהרן ועל בגדיו, ועל בניו ועל בגדי בניו: ש: האם זה כבוד ה' לעבוד בבגדים "מלוכלכים" בדם ושמן? ת: כן, כבוד ה' הוא לעבדו, והזאת הדם והשמן מעידים על עבודתו בפועל. זאת תפארת עבודתו, אף אם בגדיך "מתלכלכים". ויותר מכך, בכך הוא ובגדיו מתקדשים: וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו, וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ (המשך הפסוק).