בס''ד            פרשת תצווה: האם יש לשים בזמן הזה חוט תכלת בציצית

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה, שיש לעשות מעיל האפוד ונחלקו המפרשים בשאלה, מה ההבדל בין המעיל לכותנת שגם אותה מצווים הכהנים ללבוש. רש''י (כא, ד) פירש, שעניינם דומה, אלא שהכותונת צמודה לעור וכמעין חולצה, ואילו המעיל לובשים על הבגדים. הרמב''ן (כח, לא) חלק וסבר, שהמעיל אינו חולצה ששמים על הבגדים, אלא מעין חליפה, ובלשונו:

''מעיל. כתב רש"י הוא כמין חלוק, וכן הכותונת, אלא שהכותונת סמוך לבשרו, ומעיל קורא חלוק העליון. ואין הדבר כן, כי המעיל בגד יתעטף בו, כמו שאמר (שמואל א' כח, יד) והוא עוטה מעיל, וכתיב (ישעיה סא, י) מעיל צדקה יעטני, כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו, וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו ויקרע.''

המעיל עשוי היה תכלת, ונעסוק השבוע בדיני התכלת בציצית ובמחלוקת הפוסקים, האם כאשר שהגמרא כותבת שיש לצבוע חלק מהפתילים מתכלת היוצאת מחילזון, כוונתה דווקא לצבע היוצא מהחילזון. עוד נראה מחלוקת ראשונים כמה חוטים בציצית צריכים להיות צבועים תכלת, והאם גם בזמן הזה יש חיוב חוט תכלת (לאחר שיש הסוברים שנמצא החילזון המפיק תכלת).

קלא אילן

הגמרא במסכת מנחות כותבת מספר פעמים, שבעוד שתכלת הבאה מהחילזון כשרה לציצית, 'קלא אילן' שצבעו דומה - פסול בנתינתה. עוד כותבת הגמרא במסכת בבא מציעא (סא ע''ב), שהקב''ה אשר הבדיל בין בכור מצרי לבכור יהודי במכת בכורות, ייפרע מאותם הרמאים שמוכרים קלא אילן במקום תכלת מחילזון. מדוע יש להשתמש דווקא בחילזון? נחלקו בכך האחרונים:

א. התפארת ישראל (מבוא לסדר מועד) דייק מדברי הרמב''ם שהפריד בין החובה לצבוע את הציצית בתכלת, לבין ההלכה שהצבע צריך להיות מהחילזון , שהפגם בקלא אילן הוא שאין צבעו מתקיים, והוא דוהה לאחר זמן. אבל, במקרה בו יש צבע תכלת שאינו דוהה לאחר זמן - מותר להשתמש בו גם אם הוא לא בא מהחילזון, וכן כתב להוכיח מדברי הגמרא במנחות, ובלשונו:

''משמע ודאי ברור, דאפילו שיצבענו בדבר אחר, אם רק יעמוד ביופי מראיתו כשר אף לציצית, וכן משמע נמי שם דבדקוה להצבע בבדיקה שהזכיר רבי יצחק ונתקלקל הצבע, וחזרו ובדקוה בדרב אדא וחזר ונתיפה, משמע דאם רק אינו קלא אילן אף שלא נצבע מחלזון, על כל פנים מדאינו משתנה מיופיו, כשר בין לציצית בין לבגדי כהונה.''

ב. רוב האחרונים חלקו על פירוש התפארת ישראל, וסברו שגם לדעת הרמב''ם התכלת צריכה לבוא מחילזון דווקא. ראייה לכך הביאו שבמקומות שונים (למשל ציצית ב, א) כותב הרמב''ם על מאפייני התכלת, ולא מזכיר את חובת עמידותה. משמע שעל אף שהתכלת צריכה להיות עמידה ולא לדהות עם הזמן, מכל מקום אין זה המאפיין היחיד, ועל התכלת להיות מופקת דווקא מחילזון.

כך עולה גם מדברי התוספתא (מנחות ט) הכותבת בפירוש, שתכלת כשרה מהחילזון בלבד. כך גם מדברי הגמרא במנחות המספרת שדמיו של החילזון יקרים, כיוון שבו צובעים את התכלת, אם ניתן היה לצבוע גם בדרכים נוספות ובלבד שלא ידהו - לא היו דמי החילזון יקרים כל כך. (ועיין הערה[1]).

מספר החוטים

כאמור, לדעת רוב הפוסקים כשהגמרא כותבת שיש לצבוע את החוטים בתכלת הבאה מהחילזון, כוונתה שיש להתשמש דווקא בחילזון מסויים. משום כך כפי שנראה בהמשך, המחלוקות האם יש לשים תכלת בציצית נובעות בין השאר מהשאלה האם מצאו את אותו חילזון עליו דיברו חז''ל. נחלקו הראשונים בשאלה, כמה מהחוטים צריכים להיות צבועים בצבע תכלת:

א. הדעה המרחיבה ביותר, היא דעת רש''י (מנחות לח ע''א ד''ה התכלת) ותוספות (שם) שסברו, שחצי מהחוטים  צריכים להיות בצבע לבן, וחצי בצבע תכלת, סך הכל ארבעה חוטים צבועים תכלת, וכן מופיע בדברי הספרי (כי תצא, רלד). בטעם הדבר שסברו כך נימקו, שמכיוון שהתורה כתבה שיש צורך גם בפתילי תכלת וגם בלבן, 'סברא שיהיו שווים', וכן פסק המשנה ברורה.

ב. הרמב''ם (ציצית א, ו) בדעה המצמצמת ביותר סובר, שמתוך שמונה חוטי הציצית, אחד בלבד צריך להיות צבוע תכלת, וכן פסקו מספר אחרונים. כדבריו עולה מדברי המדרש בבמדבר רבה (יח, ג) המספר שקרח התלונן על משה, כיצד לא מקיימים מצווה בטלית שכולה תכלת, וכן מקיימים מצווה בטלית שיש בה ארבעה חוטי תכלת בלבד, ובלשונו של הרמב"ם:

''כיצד עושין את הציצית, מתחיל מזווית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על שלש אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכופלן באמצע, נמצאו שמונה חוטים משולשלין תלויין מן הקרן, ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים.''

ג. גישה שלישית ממוצעת היא גישת הראב''ד (רמב''ם שם) שסבר, שצריך להיות שני חוטי תכלת, כפול מדעת הרמב''ם וחצי מדעת התוספות. ראייה לדבריו הביא הרב שמואל אריאל מדברי הספרי (שלח, קטו) הפוסק כדעת בית שמאי שם כתוב בפירוש שבציצית צריך להיות שני חוטי תכלת, וכן פסק להלכה הגר''א (רעיא מהימנא פנחס, רכד).   

הפסקת התכלת

למרות שמדובר במצווה מדאורייתא, למעשה במהלך הדורות נפסק קיום מצוות התכלת. בזמן הסבוראים עוד נהגה, כפי שמספרת הגמרא שבזמן רב אחאי שטענו התוספות (זבחים קב ע''ב ד''ה פריך) שחי בתקופה זו אך מוזכר בגמרא, הייתה עוד תכלת. לעומת זאת בזמן הגאונים כבר אין עדויות לתכלת, ובראשונים (למשל הרי''ף והמרדכי) מופיע בפירוש שאין בידם תכלת.

מדוע הופסק השימוש בתכלת? ליישוב קושיה זו מספר תירוצים. יש שכתבו, שבעקבות גלות עם ישראל מארצו והריחוק מים התיכון, הופסק השימוש בתכלת, ובאופן טבעי נשכחה המסורת. הרב הרצוג, שכתב עבודת דוקטורט על חידוש התכלת טען, שבעקבות גזירות על עשיית התכלת (דבר המתועד בספרי ההיסטוריה), התמעט השימוש בו עד שנשכח לגמרי.  

שיטת האדמו''ר מראדזין

במשך שנים רבות לא נעשו מאמצים למציאת התכלת מחדש, ככל הנראה בגלל סיבות טכניות, ריחוק מהים, חוסר אמצעים כלכלים וחוסר יכולת לבדוק את העניין עד תומו. הראשון שהתחיל להתייחס לעניין זה ברצינות ולחקור את הנושא, הוא האדמו''ר מראדזין, רבי גרשון חנוך ליינר שפרסם מספר ספרים בתחום (שפוני טמוני חול, עין התכלת ופתילת תכלת), ועשה עבודת מחקר מקיפה.

הוא נסע למוזיאון התת ימי הנמצא באיטליה, שם נמצאים מינים רבים של דגי הים ובחן האם יש חילזון העונה לסימנים שנתנו חז''ל. לאחר יגיעה רבה, הגיע למסקנה שהחילזון אליו מתכוונים חז''ל, הוא דג הנקרא דג הדיו, או בשמו האחר דיונון הרוקחים - דג שכאשר מרגיש סכנה, פולט זרם של דיו על מנת לבלבל את התוקף ולברוח, ובלשונו לאחר הגילוי:

''ויגעתי הרבה בזה, נסעתי למרחקים ועברתי בארץ נכריה, שבעתי נדודים, יגיעה וטורח ועשייה רבה. והנני כהיום, יום שנכפל בו כי טוב לסדר כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, פה עיר וונציא, ואחר יגיעה רבה מצאתי את החילזון באי קטן בקצה לשון ים המערבי בשיעור הראוי לאסוף את דמו שיהיה דיי לצביעה.''

על השאלה כיצד חילזון זה עונה על הדרישה שבמדרש רבה (דברים פרק ח'), והרי אין לו קונכייה? השיב שאין כוונת חז''ל שצריך ממש קונכיה, והקליפה החיצונית הצמודה לחילזון עונה על דרישה זו. על השאלה שאותו ייצור ימי לא נקרא חילזון, אלא דג השיב שחז''ל הוסיפו גם "דומה לדג", וזו כוונתם שאין מדובר בחילזון ממש.

על קושיה נוספת שנשאל  שחז''ל כתבו שהחילזון עולה רק פעם בשבעים שנה, ואילו הדג שמצא לא עונה על קריטריון השיב שהרמב''ם לא הביא סימן זה, משמע שאינו להלכה. כמו כן, אין הכוונה שהוא נמצא רק פעם בשבעים שנה, אלא לעיתים הוא נמצא יותר ולעיתים פחות (וכפי שחרוב מוציא פירות לפני שעוברים שבעים שנה), וכן בזכות הסירות, רשתות הענק והאמצעים הטכניים שהתפתחו, ברור שניתן למצוא אותו בתדירות גבוהה יותר.     

ארגמון כהה קוצים

בעקבות זיהויו של האדמו''ר מרדאזין, נוהגים חסידיו (וחלק מחסידי ברסלב) ללבוש פתיל תכלת העשוי מדג הדיו. אמנם, בגלל הקושיות על דבריו חלק מהפרשנים סברו שלא מדובר בדג הדיו, אלא בחילזון 'ארגמון כהה קוצים'. הוא אמנם זוהה כדג שממנו הכינו את התכלת כבר כמאה חמישים שנה בקרב החוקרים (וכן מופיע בהחוות יאיר), אך הביסוס בעולם התורני נעשה רק לאחרונה.

מעבר לכך שאותו חילזון נמצא גם בים וגם ביבשה וכדרישת הגמרא בסנהדרין, בארגמון יש קונכיה והוא ממש חילזון ואין צורך להדחק להסבריו של האדמו''ר מראדזין שראינו לעיל. עוד הוסיפו ראיות לחיזוק שיטה זו ממספר צדדים:

א. ראיות היסטוריות וארכאולוגיות: בספרים מהעת העתיקה מוזכר שעמים רבים היו משתמשים בחילזון התכלת, שהיה נחשב לצבע יקר וטוב. בעקבות כך, מדענים מאותה תקופה תיארו את גודלו, צבעו, מזונו וכדומה - תיאורים אלו מקבילים לארגמון. כמו כן, במקומות רבים לאורך החוף נמצאו מצבורים של קונכיות ארגמון, עובדה המחזקת את השימוש בצבע זה, ובלשון הרב אריאל:

''בספרים רבים מן העת העתיקה, מוזכר שהפיניקים היו צובעים אריגים בצבע שהופק מחלזונות, וצביעה זו נחשבה למשובחת במיוחד ומחירה היה גבוה מאד. בספרי מדעני הטבע של יוון ורומי מתואר החילזון שבו השתמשו לצביעה זו התיאורים שלהם על החילזון הם מפורטים מאד, מתוך תיאורים אלה עולה בבירור, שהחילזון המתואר הוא הארגמון.''

ב. השוואה לקלא אילן: לעיל ראינו, שהגמרא כותבת שצבעו של קלא אילן דומה מאוד לצבע התכלת, וההבדל ביניהם הוא שצבע קלא האילן אינו עמיד. הערוך (ערך קלא אילן) מזהה את הקלא אילן עם צמח 'האינדיגו', ממנו אפשר להפיק צבע תכלת. כאשר משווים בין הצבע היוצא מהארגמון לצבע היוצא מאינדיגו - הצבעים זהים לגמרי, וזה מחזק את הזיהוי של הארגמון (ועיין הערה[2]).

כיצד יישבו את העובדה שאותו החילזון אינו עולה אחת לשבעים שנה, וכדרישת חז''ל? תירצו, שאין הכוונה לשבעים שנה כפשוטו אלא לביטוי של הפלגה - פעם בהרבה זמן. ומעין ראייה, שהספרי (דברים שנד) כותב שאדם אחד פרנסתו הייתה מהחלזונות, ולא מסתבר שהתפרנס מדבר העולה פעם בשבעים שנה. כמו כן כפי שכתב האדמו''ר מראדזין, הרמב''ם כלל לא מביא פרט זה.

דעת האוסרים

בעקבות הראיות שהובאו לעיל, רבים מהעוסקים בתכלת אכן מניחים תכלת בציצית. יחד עם זה לא מעט רבנים וביניהם הרב אשר וייס (שו''ת מנחת אשר) שעסק בנושא, בחרו לא להטיל פתיל תכלת בגלל מספר סיבות. ראשית, הבינו שכוונת הגמרא שהחילזון עולה פעם בשבעים היא כפשוטה, והחילזון הנמצא עולה יותר. שנית, דמו של החילזון הנמצא שקוף ולא שחור כדרישת הרמב''ם.

סיבה שלישית, רבים כתבו וביניהם גם הרבי מלובביץ' כתבו, שמכיוון שכתוב בפרי עץ חיים (שער ציצית פרק ד') לאר''י הקדוש, שצבע התכלת שייך לגאולה, ובזמן הזה זו עדיין לא הגיעה לכן אין לנו תכלת. סיבה רביעית כללית, היא שכדי לזהות את החילזון צריך הרבה פרטים והתאמות, ודבר זה קשה להבחנה ללא מסורת ברורה.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו[3]...