"וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם. זה יתנו כל העבר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשתיכם. ולקחת את כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשתיכם” (שמות ל,יא-טז). '"אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף" וגו'. אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים' (מגילה יג,ב). 'ר' לוי בשם ר"ש בן לקיש: צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל. אמר: מוטב שיקדום כספן של בני לכספו של אותו רשע. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים' (יר' מגילה ג,ד). עניין מחצית השקל היא עניין חשוב בהקשר לפורים, שעמד מול כח גזרת המן (שלכן אף הוא עשה כנגד זה: 'ודחי עשרה אלפי ככרי כספא. שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל, שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים. ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם, ודוק ותשכח'. תוס' ד"ה 'וחי', מגילה טז,א), שלכן כנגד זה יש גילוי קשר להשמעה על השקלים בר"ח אדר, וכן כיום אנו קוראים את פרשת שקלים לפני פורים. נתינת הכסף של המן היה בשביל גזרת השמדת ישראל, כנגדו עמד מרדכי שנרמז בשמן המשחה: 'מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל, כג) "מר דרור", ומתרגמינן מירא דכיא' (חולין קלט,ב). בשמן המשחה משחו את המשכן בתחילתו לקידושו, שזה כעין מזכיר את השקלים שנותנים בשביל שאח"כ ישתמשו בהם במקדש (שזה כעין ההתחלה). לכן מרדכי שמול המן נרמז בשמן המשחה כרמז לשקלים שעמדו נגד גזרת המן. בשקלים נאמר "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם", כעין שבפורים לא חלה עליהם הרעה של המן (שגזר להרוג את כולם ביום אחד, כעין נגף של מגפה שהורג רבים מהר). המן קשור לעץ הדעת, שנרמז בו שיתלה על העץ: 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' (חולין שם). כך שנראה שגם מרמז שיש בו קשר לגילוי עץ הדעת, בטומאתו ורשעותו, לכן נראה שכמו שהשקלים נגד גזרת המן, אז זה מרמז שהשקלים יש בהם תיקון לעץ הדעת. לכן יצא שהמן רצה לתת "עשרת אלפים ככר כסף" (אסתר ג,ט), כנגד העולם שנברא בעשרה מאמרות, שעץ הדעת קלקל את העולם בטומאה, ומכח זה בא המן לפעול. אולם מול הטומאה שמעץ הדעת עומדת התורה ומצוותיה, שלכן מתגלה בעשרה – עשרת הדברות, שמתקנים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. הלוחות נמצאות במשכן, שקשור להבאת שכינה בעולם – שבו מתקדש ונתקן העולם, שלכן גם במשכן מרומז תיקון לכל ימי הבריאה (תנחומא “פקודי” סימן ב). לכן השקלים שקשורים למשכן עומדים נגד גזרת המן, שמבטלים את כוחו. אולי אפשר שמרדכי שמול המן מתגלה בקידוש המשכן שעומד מול המן, ולכן המן רצה לתת עשרת אלפים ככר כסף, שכך יצא בשל רמז שכנגדו מרדכי מרומז ב"מר דרור חמש מאות", ונאמר על עבודת הלוים: "וידבר ה' אל משה לאמר. זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת ועבדה לא יעבד ככה תעשה ללוים במשמרתם" (במדבר ח,כג-כו), שמתחיל ללמוד בגיל 25, ובגיל 30 מתחיל לעבוד (ספרי בפס'. [או כדברי הרמב”ן בפס' כד, שמגיל 30 יופקדו על עבודתם]), ובגיל 50 לא עובד יותר בעבודת משא בכתף ובשיר (רמב”ן פס' כה). כך שיוצא עבודה של 20 שנה, שכך מרומז 500 של מר דרור בגילוי של 20 שנה, יוצא (כשמכפילים) עשרת אלפים. (הדין שנפסלו מלשיר בגיל 50 זה רק במשכן בזמן שיש עבודת משא [רמב"ן שם], שכך גם הקידוש בשמן המשחה זה רק בכלי המשכן שעשה משה [שבועות טו,א], כך שבאים יחד ומגלים שבזמן המשכן היה כמו המשך מתן תורה [שה' היה מדבר למשה מבין הכרובים מה לצוות לבנ"י לעשיה], שהוא היסוד לתיקון העולם, ומתגלה בתורה שבה מתקנים את העולם) [וכן מחצית השקל היא על כל אדם מבן עשרים שנה, ולכן רומז מחצית השקל יחד עם מרדכי שמרמז על 500 שיוצא מול שקלי המן – ביטול לגזרתו]. מחצית השקל היא עשרה גרה: 'כתיב (שמות ל) "זה יתנו כל העובר על הפקודים" ... ר' יהושע בי ר' נחמיה בשם ר' יוחנן בן זכאי: לפי שעברו על עשרת הדברות יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה' (יר' שקלים ב,ג). לכן גם מחצית השקל שהיא עשרה גרה באה נגד העשר שמתגלה אצל המן בעשרת אלפי ככר כסף, ומכפרת על בנ"י (שמכפר על החטא שחטאו בהשתחוות לצלם ובהנאה מסעודת אחשוורוש, כמו שמכפר על שעברו על עשרת הדברות), ובכך מורידה את הגזרה של המן. (גם גזרת המן היתה בשל שנהנו מסעודתו של אחשוורוש [אסת"ר ז,יג], שהיא חגיגה על אי גאולתם ובניית המקדש. לכן כנגד זה עמדה מצוות מחצית השקל שקשורה לבניית המשכן ועבודתו, לומר שאין זה רצוננו האמיתי, אלא רצוננו כן לבנות ולעבוד במקדש).