לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת בשלח

טו,א: אז ישיר משה: ש: מדוע דווקא 'ישיר' ולא 'שר'? ת: שירת משה והעם בעקבותיו אינה שירה חד-פעמית, אלא נקבעה כבר אז לאבן-יסוד באמונה הישראלית לכל הדורות העתידים, לכן דווקא בצורת עתיד, 'ישיר'. וכן בהמשך הפסוק בצורת עתיד: אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה.

טז,ד: ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא: תובנה: הפרנסה בידי ה', ותלויה במעשינו. ה' נותן לעם מָן בשפע, ויכלו ללקט ביום אחד עבור כל השבוע, אך הוא מגביל אותם ללקיטה ליום אחד (חוץ מיום ששי), כדי להגדיל את אמונם בו, ולמען נסותו אותם. ה' קובע את גודל הפרנסה, ואנו צריכים לטרוח וללקט לצורך פרנסתנו,  ולחשב את צרכי אותו יום בלבד.

טז,ח: בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע: תובנה: האכילה הנכונה, המספיקה והבריאה לאדם היא בשר, אך לא לשובע, בערב ולא בלילה, ואילו בבוקר - לחם, אך לשובע. בין הבוקר לערב – אין ארוחות נוספות. גם במצרים אכלו כך: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע (פסוק ג'). מאכלים נוספים הם תאווה פסולה למזון: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים (במדבר יא,ד-ה).

כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: ש: מדוע לשים את עניין מחיית עמלק גם באזני יהושע, והרי כבר נכתב בספר? ת: יהושע כבר כאן יועד להיות המנהיג לאחר משה, כיון שמשה חטא בהכאת הצור, כפי שנודע מאוחר יותר (יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; במדבר כ,יב), ולכן היה צריך שתהיה אליו פנייה מיוחדת בתור המבצע העתידי, או זה שיעביר את הוראת הביצוע למנהיג אחריו, וכן הלאה, עד לביצוע בעתיד, ולכן משה מציין "מדור דור".