" ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" (שמות יד, יא)

אומר הרש"ר הירש: אירוניה חדה זו, אפילו ברגע של פחד ויאוש שאין למעלה מהם, מציינת את חוש ההומור שהיא תכונה אופיינית של שבט יעקב בהיר השכל.

יש בתנ"ך דוגמאות נוספות להומור בסגנון דומה או קצת אחר, דוגמת: "...וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת ...וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו..." הנאמר על ידי אחי יוסף. ודברי מיכל בת שאול לדוד: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים!". אפילו ספר איוב, המתאר טרגדיה נוראה של אדם היורד עד שפל המדרגה, מלא רמזים הומוריסטיים וציניים בהם איוב ורֵעיו 'עוקצים' זה את זה במרירות.

ישנם מחכמי התלמוד שהיו משתמשים ב"בדיחות" במהלך שיעור הלכתי, כדי לעורר את הקהל:

"רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור, בקש לעוררן, אמר ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת. והיה שם תלמיד אחד ורבי ישמעאל ברבי יוסי שמו אמר ליה מאן הות כן, אמר ליה זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל... "(שיר השירים רבה פרשה א' פס' ט"ו, ג').

דוגמא נוספת: "כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" (שבת ל:). פירוש: האמורא רבה, לפני שפתח להם לחכמים אמר מלתא דבדיחותא ובידח את החכמים, לבסוף ישב באימה והתחיל בשיעור. ופירש רש"י את סיבת הנהגה זו: "נפתח לבם מחמת השמחה".

אנו רואים כי ישנם לא מעט מקורות במקרא ובתלמוד העוסקים בנושא ההומור היהודי. ולא רק אנחנו, ב־1978 קבע המגזין "טיים" כי 80% מהסטנדאפיסטים בארצות הברית הם יהודים. מעניין להבין מהיכן נובע חוש ההומור הייחודי שלנו בתור עם ישראל.

הפסיכולוגי היהודי המפורסם זיגמונד פרויד טען: "ההומור היהודי הוא מנגנון הגנה מתוחכם". ואכן, אם נתבונן בחלק ממאורעות השואה, אשר הייתה כנראה התקופה הכי טראומטית עבור העם היהודי, נראה שההומור סייע ליהודים רבים בהדחקת הטראומות במהלך השהייה במחנות הריכוז, עודד אותם ונתן להם תקווה. כבר בשנת 1946 עם סיום המלחמה, כתב ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות על נושא ההומור במחנות הריכוז וההשמדה. על פי פראנקל שימוש בהומור מדי פעם היה חלק חשוב מחיי היומיום במחנות. פראנקל מתאר את התגובות בעת הכניסה למקלחות כאשר במקום גז זלגו בהם מים רגילים: "הנה כי כן נהרסו אחת-אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, תקף על רובנו איזה חוש-הומור זעום. ידענו כי שוב לא היה לנו להפסיד כלום חוץ מחיינו הערומים עד-גיחוך. כשהתחילו המים זורמים מן המקלחות, התאמצנו כולנו להתבדר, לצחוק לעצמנו ולצחוק איש לרעהו. אחרי ככלות הכל: מים, מים ממש זרמו מן המזלפים".

אך ישנו עוד היבט לבחינת ההומור היהודי. בדומה לרשר הירש, כותב הרב קוק  (עין איה שבת ב, קג): "מובן הדבר שערך שעשוע כזה אי אפשר להיות נולד כ"א באומה שתורתה היא חייה ואורך ימיה, המחרזת במחרוזה אלהית את כל חמודותיה, שבהיותה מתעלה היא מוצאת עצמה מאושרת להיות קבועה כולה בחקר תורת ד' אשר אתה, ובאשר פרי' מתוק לחכה ישעשעו נפשה ג"כ פרחיה, שתולים בבית ד' בחצרות אלהינו יפריחו".

עם ישראל שואב את ההומור הנפלא שלו מכך שבעומקי פנימיותו הוא מכיר במתיקות התורה שהיא תורת חיים והיא היא העיקר שממנה הכל נובע ולכן מסוגל להשתמש ביכולת עילאית זו ולהתייחס גם למאורעות המתסכלים ביותר, הקשים ביותר, והנוראיים ביותר מתוך שלוות נפש המסוגל לייצר בדיחות דעת משיבת נפש אשר זר לא יבין זאת. העם היהודי מסוגל להשתמש בהומור במצבים לא פשוטים מתוך הכרה פנימית אולי לא מודעת שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר. הכל מאת ה' יתברך והוא זה שמסובב הכל לטובה, כפי שאמר רבי עקיבא "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד". כל מה שעושה הקב"ה - לטובה הוא עושה.