"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ,כ). 'ר' אבא רבי חייא בשם רבי יוחנן: צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, ומה טעם? (שמות, כ) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", אשר תזכיר את שמי אין כתב כאן, אלא בכל המקום אשר אזכיר' (יר' ברכות ד,ד). 'בבית הכנסת, ומפרש אשר אזכיר, בכל המקום אשר אתן להזכיר את שמי, דהיינו בבית המיוחד לתפלה. וצ''ל דסמיך אדרשת הבבלי ברכות ו' א' בענין זה, בפסוק "אלקים נצב בעדת אל" (תהלים פ''ב) היכן הוא מצוי? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות' וכו' (תורה תמימה). מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מסביר: 'אלא בכל מקום אשר אזכיר. דהיינו במקום שאני רגיל להשרות שכינתי תמיד, שם אבוא אליך וברכתיך אם תתפלל, דהיינו במקום שהוא מיוחד לתפילה' ('הירושלמי המפורש' עמ' 176). נראה שהסברו של מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א יותר מובן, שגילוי שם ה' זהו השראת שכינה, ולכן כשאומר "בכל המקום אשר אזכיר", הכוונה במקום שרגיל להשרות שכינתו, שזהו במקום קבוע לתפילה. לעומת הפירוש של הת"ת שהכוונה שמרשה שיזכירו את שמו, שזה פחות חזק, כיון שנאמר אזכיר כעין שה' עצמו מזכיר. בנוסף, ב'מקורות' (שם) מביא מרן הגרש"ג זצוק"ל זיע"א את הראבי”ה: 'דכתיב בכל מקום וגו', היה מקום מיוחד לתפלה שם השכינה שורה', וזה משמע כמותו. אולי אפשר שההבדל בין שני הפרושים תלוי בתרגום הפס' “אזכיר את שמי": באונקלוס זה: 'בְּכָל אֲתַר דְּאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי', שזהו כמו פרושו של הגרש"ג זצוק"ל זיע"א, שיש השראת שכינה זהו אזכיר את שמי. לעומת זאת בת"י זה: 'בכל אתרא די תדכרון ית שמי', שאפשר שזהו כמו פרוש הת"ת, שבמקום שמזכירים את שמו של הקב”ה, שהכוונה ע"י שה' נותן לנו להזכיר שמו. אלא שגם בת"י בפשטות הכוונה שמזכירים את שמו, ולא שנותן רשות להזכיר את שמו. אלא שנראה שכוונת הת"י כמו ביב"ע: 'בכל אתרא דאשרי שכינתי ואנת פלח קדמי', שבכל מקום ששורה השכינה ואתם מתפללים שם, בזה משמע שרומז שמתפללים בגלל ששורה השכינה, שזהו כת"ת. אולם בכ"ז גם בזה משמע שאלו שני דברים, שיש השראת שכינה ויש את התפילה שלנו שם, שלא נאמר שלכן אתם רשאים להתפלל שם, ואף לא נאמר בכלל שם ה', אלא שמתפללים לה'. כך שנראה שביב"ע הכוונה שיש שכינה שם ולכן אנו מתפללים שם בשל השכינה, שזה קרוב לדברי הת"ת, אולם לא ממש כדבריו. נראה שכוונת היב"ע כעין הת"י שאנו מזכירים את שם ה', וה' משרה שם שכינתו בשל היותו מקום קבוע לתפילה, ולכן בתפילתנו יש חיבור לשכינה ששם (שהרי קשורה לתפילה – שבגללה באה השכינה), וכך כשאנו מתפללים ומזכירים את שם ה', יש בזה כעין שה' מזכיר את שמו דרכנו (ע"י האזכרה שלנו בתפילה, שהשכינה קשורה אליה). לכן מובן שהיר' לומד שלא נאמר תזכיר, אלא אזכיר, שאני (ה') מזכיר שזה ע"י שאנו מתפללים בביה"כ ששם יש השראת שכינה וממילא בתפילה שלנו שם – שמתחברים לשכינה, כשאנו מזכירים את שם ה', זה מתגלה כעין שה' מזכיר, שזהו "אזכיר". אמנם מפרש"י משמע כת"ת: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי – אשר אתן לך רשות להזכיר את שם המפורש שלי' (אמנם ביר' אין הכוונה לשם ה' המפורש, אבל העקרון הוא) שאזכיר הכוונה אתן לך להזכיר. שבעניין ביה"כ זה יכול להתפרש שאני נותן לך רשות לאזכיר. אמנם מפירוש הראב"ע משמע יותר קרוב לגרש"ג זצוק”ל זיע”א: 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי – בכל מקום שאשים זכר לשמי שם אם תבא אל המקום הנזכר בשמי' וכו', שכאן לעניין ביה"כ זה יתפרש שיש זכר של ה' שם, כיון שיש שם שכינה. אמנם ע"פ הראב"ע אפשר שלמדו ביר' בפשטות שביה"כ מיועד לתפילה – להזכרת שם ה', ולכן זהו שיש עניין מיוחד להתפלל דווקא בביה"כ בשל שהוא "אזכיר את שמי", שהוא מקום זכר לה'. וכך משמע מדרשה אחרת בגמ': 'ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר (שמות כ, כ) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך"' (ברכות ו,א). 'אשר אזכיר את שמי – אשר יזכר שמי על מצותי ודברי' (רש"י). שע"י תו"מ מזכירים את שם ה', ולכן זהו "אזכיר" ע"י שיש לי זכר שם, כפירוש הראב"ע. בכ"א בין כך ובין כך, העיקר שיש חשיבות גדולה להתפלל בביה"כ כמו שאומר היר'. אמנם הפס' מדבר על המקדש, שהרי למדו מכאן שאין מזכירים בברכת כהנים את שם ה' המפורש אלא רק במקדש ולא בגבולין (סוטה לח,א), אולם נרמז גם למעלת ביה"כ בהיותו מקדש מעט, שיש בו השראת שכינה. יה"ר שנזכה שיחול בנו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", שיתקבלו תפילותינו ברצון, ונזכה לברכה ודבקות בשכינה.