פרשת בא - אכילת מצה – בחג הפסח , לשם מה ?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו: מסתיים שלב ניצחונו של משה כמנהיג מבורך- המצליח בסיוע אלוקי להוציא את עם ישראל - משעבוד לגאולה.

כעת ,  משנוצר מצב חדש - ובני ישראל הינם  בני חורין ,  הגיע העת – שיקבלו עליהם  עול מצוות כפי שאנו רואים בהמשך הפרשה .

"ספר החינוך" מונה בפרשתנו - עשרים מצוות כגון: מצוות קידוש החודש ,מצוות שחיטת קורבן הפסח, אופן אכילתו, מצוות הקשורות ליציאת מצרים......., התורה מתארת כיצד עלינו לחגוג את חג הפסח בארץ ישראל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה; וְלֹא יֵאָכֵל, חָמֵץ. הַיּוֹם, אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ, הָאָבִיב.  וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.  שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה.  מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל- גְּבֻלֶךָ.  וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.  וְשָׁמַרְתָּ אֶת- הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה".[שמות י"ג, ג'-י"א]

השאלות הן:

א]  באיזה אופן יש לזכור את יציאת מצרים?

ב]  אכילת מצות במשך שבעה ימים- מדוע?

 תשובות.

זכירת יציאת מצרים.

 רש"י מסביר: מזכירים את יציאת מצרים בכל יום.                                         מכילתא מבהיר :"אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, הלילות מנין?       שנאמר: [דברים ט"ז, ג]: "למען תזכור: את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"    "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" – הלילות , דברי בן זומא.  חכמים  אומרים:  "ימי חייך" - בעולם הזה. "כל ימי חייך"  להביא לימות המשיח  [פסקא  פט"ז]

רש"י מפרש - כתנא במכילתא, ש"זכור את היום הזה" –הוא מצווה לכול ימות השנה, ולא  לפסח בלבד – בדומה ליום השבת: "זכור את יום השבת"- לפי שיש לזכור מתוך הלב  תמיד את יום השבת. אם באמצע השבוע מזדמן לך איזה חפץ חדש ויפה תקדיש אותו לשבת.

"נתיבות שלום"  מסביר:  כאשר יהודי ניצב בפני השאלה: מהו כוחו לצאת ממצרים?  הרי הוא יודע מהו מצבו הרוחני והיכן הוא נמצא בדיוק. לכן הוא צריך תמיד לזכור זאת - את המטרה שלו -  לצאת ממצרים.

על פי דברי חז"ל: בגאולת מצרים- טרם יצאו בני ישראל ממצרים, ה' אמר למשה:  אם אתה אינך גואל- אין זולתך גואל, מכאן, שרק באמצעות כוחו של משה יכול להוציא את בני ישראל ממצרים.

לכן, איך יכול יהודי לצאת  מטומאת מצרים ללא כוחו של משה?, אלא שידוע שמשה היה בעל מידות - של ענווה  ושפלות רוח - בזה נתייחד מכל אדם- כפי שכתוב:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

 [במדבר י"ב, ג]

זו הייתה גדולתו של משה ! וזו גם הייתה העוצמה של יציאת מצרים . בזכות המידות של משה: שפלות והתבטלות, יצאו לגאולה, לכן כאשר לבני ישראל יש מצוות וזכויות גדולות - הם ראויים לגאולה. אך מנגד, כאשר הם שקועים במ"ט שערי טומאה - אין בידם זכויות ומעשים טובים- אין הם נגאלים, אלא באמצעות המידות הטובות של משה.

על בסיס רעיון זה נאמר: לזכור את יציאת בני ישראל ממצרים כל ימי חייהם- כי הכוח ליציאת מצרים הוא במידת משה - שעל ידי שיהודי מבטל עצמו לה' -אפילו כאשר שקוע בירידה רוחנית קשה- על ידי  ההכנעה אל  ה'  שהוא מבטל עצמו - שהוא כאין וכאפס מוחלט - זוכה להיגאל ויוצא ממצרים.

 מוסיף "נתיבות שלום" שמסופר בשם הבעש"ט: על פי הכתוב בתורה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". [דברים כ, א]

מכאן  יש ללמוד: כאשר אדם יוצא למלחמה כנגד האויב שהוא-היצר והוא  רואה עם רב ממנו – היינו –שזה למעלה מכוחותיו- שלא ירא מהקשיים, אלא יזכור: כשם שה' הוציא את בני ישראל  בעודם היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואי אפשר היה להוציאם משם, אלא שבאותו זמן הקב"ה חתר מחתרת מתחת לכיסא הכבוד, כפי שנאמר במנשה, שחתר לו ה' מחתרת ,באופן דומה, ה' חתר מחתרת מתחת כיסא הכבוד-  עבור כל עם  ישראל.

יציאת מצרים – לא הייתה מאורע  חד פעמי, אלא בכל יום יש ליהודי התמודדות עם היצר ועליו  לנקוט ב:"סור מרע ועשה טוב." וזו מעין יציאת מצרים הפרטית שלו שעליו להתמודד להתגבר על הניסיונות שבאים לפתחו.

 כמו כן, יציאת מצרים וקבלת התורה היו תיקון לכל הבריאה. כי לפני יציאת מצרים, כל הבריאה הייתה נתונה בטומאה  נוראה, והקליפה הקשה ביותר- היא קליפת מצרים, לפיכך היציאה ממצרים- תיקון הבריאה.

נאמר :" וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, ...."

ישנו פירוש שלפיו : ניתן להסיק שאם היהודי יעביר שלושה דורות את  העלילות שה' עשה במצרים : לא תיפסק האמונה בה' כולל ידיעת התורה ומצוותיה.          רעיון זה אנו לומדים מרבי  יוחנן האומר: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם" [ בבא מציעא פ"ה, ע"א] שנאמר : "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" [קהלת ד' י"ב] כך נוצר הקשר בין תחילת הפסוק לסופו:" "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" למילים שבסוף:" וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'  ".

חכמי המסורה  אומרים: כי בשני מקומות בתורה מוצאים את המילה: "ולמען"  בתחילת פרשה זו כתוב:" וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" ,ובפרשת "עקב"   כתוב: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" [דברים י"א, ט] מכאן לומדים- כי כל המחנך את ילדיו כראוי -זוכה לאריכות ימים על פני האדמה  כפי שהבטיח ה' לעם ישראל.

רבינו בחיי  שם את הדגש  על המילים:" הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" ומסביר: על דרך הפשט -  יש לספר שה' עשה בפרעה ועמו נקמות גדולות- כפי שכתוב בתהלים: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו"

מתוך המוסר הזה שה' נתן במצרים - ישראל וגם אומות העולם ידעו את גדולתו של ה' .

הציווי לאכול מצות שבעה ימים.

האגדה מספרת – כיצד חגגו עם ישראל טרם קריעת ים סוף:

"..וישכימו בבוקר כל שרי פרעה ועימם עם רב מאד, וילכו ויבואו עד המקום אשר חנו שם בני ישראל, ויהי כראות המצרים את בני ישראל –אוכלים ושותים וחוגגים את חג ה' ויאמרו: הלא אמרתם דרך שלושת ימים נלך במדבר ושבנו מצרימה, ומדוע לא שבתם עוד? ויענו משה ואהרון ויאמרו למצרים: ה' אלוקינו אשר הוציאנו מארצכם בכוחו הגדול אמר לנו: לא תוסיפו לשוב עד מצרימה- כי אם אל ארץ זבת חלב ודבש תלכו כאשר נשבעתי לאבותיכם, כשמוע המצרים את הדברים האלה, ויצר להם מאד, ויקומו לקחת את בני ישראל בחוזקה! וילחמו עמהם בני ישראל ויתגברו עליהם ויכום מכה  רבה וינוסו המצרים מפני בני ישראל.....

שואל הגאון רבינו אליהו מווילנה : על הפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה.  מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים.."

א] מדוע נאמרו פעמיים האזהרות על ציווי אכילת מצות  במשך שבעה ימים?

ב] מדוע כתוב בהתחלת הפסוק: "תֹּאכַל" בבניין קל ובפעם שנייה כתוב: "יֵאָכֵל"-

 בבניין נפעל ?

ג] בפעם ראשונה כתוב: "מַצֹּת"- חסר ו' ובפעם שנייה כתוב בכתיב מלא: "מַצּוֹת"?

התשובה: יש כאן רמז למנהג המובא בהגהות: הרמ"א [ר' משה איסרליש] ואור החיים : שיש לקנות חיטים כדי לחלק לעניים לצורך חג הפסח - לכן בראשונה הציווי לאכול מצה בפסח  לכל אחד מישראל  וזהו שאמר:

"שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת"  כאן הכוונה: אתה בעצמך.

אבל  מלבד החיוב לעצמך- אתה מוזהר להשתדל ולראות  ש "מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים.." רצה לומר, יֵאָכֵל- על ידי אחרים שהם עניים- כהוראת בניין נפעל. לעניים צריך לתת כדי שביעה ממש כפי שכתוב: "ואכלו בשעריך ושבעו"

כתוב כאן: "מַצּוֹת" בכתיב מלא, אבל בפעם ראשונה כתוב: "מַצֹּת"- בכתיב חסר  שהרי האדם לעצמו רשאי לדקדק ולצמצם אכילת מצה –עד כזית –עד כביצה.

רש"ר  [הרב שמשון רפאל הירש]  מסביר את הציווי: "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת" דברים אלו נאמרו על ידי משה בתאריך: ט"ו בניסן, יום היציאה ממצרים היה זה יום המצה היחיד בפסח ראשון זה [פסח מצרים] לכן לא היה צריך להזכיר כאן את היום הראשון של החג, אך לעתיד לבוא יום הזיכרון זה יופיע בשנית: תימשך החובה לאכול מצות במשך שבעה ימים וביום השביעי יעשו חג לה'. זה יהיה במטרה: לזיכרון והתמסרות כל האומה לעבודת ה' במשך  שבעה ימים ורק "לחם עוני" ימצא בידם והלחם לא יראה ולא ימצא במשך כל החג.

לסיכום, לאור האמור לעיל- על עם ישראל מוטל לזכור את יציאת מצרים במשך כל ימי חייו ולהזכיר את גדולת ה' – שאין עוד מלבדו - הוא עשה את כל המופתים במצרים - במטרה להוציא את עם ישראל מכור הברזל- לחירות בארץ המובטחת וחובתם של ההורים לדאוג ולחנך : שהקטנים לא יעברו ,חלילה ,על דיני  החג,  כי חג הפסח מציין את הבסיס לבניית הבית היהודי –לדורותיו, על כן יש לחנך את הדורות הבאים - על ידי מתן הסברים ודוגמא אישית באופן קיום החג- הלכה למעשה: 

כמילות הכתוב: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.."