כי בחוזק יד או יד חזקה – תגלית מהו הבן שאינו יודע לשאול, ממש לא טיפש!

 

בעת מוסרי שיעור תורה בשובו ראשון לציון, שאלני תלמיד יקר מאוד יאיר יגודייב ני"ו מדוע בפסוק ט' כתוב כי "ביד חזקה" וכו' ובפסוק טז' כתוב כי "בחוזק יד"?

 

והתבוננתי שהפסוק הראשון מדבר בלשון יחיד ככתוב "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ואילו הפסוק השני מדבר בלשון רבים ככתוב "ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

 

והאמת גם בפרשה ראשונה של קריאת שמע נכתבה בלשון יחיד "על ידך – בין עיניך", ואילו פרשה שניה של ק"ש "והיה אם שמוע תשמעו" "על ידכם – בין עיניכם", ויש להתבונן מה פשר הבדל זה???, וכתבתי על זה בפרשת ואתחנן.

 

וכתבתי שם שההבדל ברור הוא, שהרי פרשה שנייה מזכירה עניין שכר ועונש ואילו פרשה ראשונה לא מזכירה עניין שכר ועונש רק עניין אהבת ה', וכאן טמונה התשובה לשאלות הקודמות.

 

שכידוע עבודת השם המועדפת היא לא מתוך שכר ועונש, אלא מתוך אהבת בורא עולם ויראת רוממות בורא עולם, ואכן פרשה ראשונה מדברת על עבודת השם מתוך אהבת ה' מושלמת, אהבה שאינה תלויה בדבר, שלא קשורה לשכר ועונש, ועבודת השם כזו היא רק נחלת יחידים בעם ישראל ולכן היא כתובה בלשון יחיד.

 

ואילו פרשה שנייה מדברת על עבודת השם המשלבת בתוכה את עניין השכר והעונש, וזו עבודת השם המתאימה לכלל עם ישראל, ולכן פרשה זו נכתבה בלשון רבים.

 

ואולי גם כאן זה רעיון דומה, כי הנה בהגדה של פסח מופיע שזה מכוון על הבן שאינו יודע לשאול, והתבוננתי בפסוקים, שהרי האבא אומר לבנו זה, "בעבור זה עשה ידוד לי בצאתי ממצרים", ולכאורה המילה "לי" מזכירה את העוקץ שאומרים לבן הרשע, "לי" ולא לך, שאילו היית שם לא הייתה נגאל,

 

אבל מצד שני כתוב בפסוק הבא "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" - שכתוב "הוציאך ה'" שאותך בני ה' הוציא ממצרים ולא כבן הרשע שאומרים לו "עשה ה' לי – ולא לך".

 

וביאורו שהבן שאינו יודע לשאול אינו בן טיפש אלא הוא רשע מחוסר התעניינות בתורה ובמצוות ולכן אכן אם היה במצרים הוא לא נגאל כפי שאומרים לבן הרשע, למרות שאינו שונא את הדת ואת הבורא אלא עצם זה שהוא מתעלם בחוסר איכפתיות זה רשעות, אבל התורה אומרת לאבא תלמד את בנך באהבה ("את פתח לו" – בלשון נקבה – כאמא המלטפת באהבה) לקיים מצוות תפילין שעצם הדבר שיקיים מצוות במגמה שיחברו ויקשרו בלב ונפש באהבה לה' יתברך שזה מהות התפילין, זה יגרום לו רצון ללמוד את תורת ה' המתוקה, וכך יזכה כבן הצדיק והחכם שה' הוציא גם אותו ממצרים.

 

ויתכן שהוא יהיה במגמה עדיפה מהחכם, כי אצל החכם כתוב כל הזמן לשון הכוללת אותו ואת אביו יחד, "הוציאונו - ואותנו הוציא משם, לתת לנו", אבל הבן הזה שחזר בתשובה מתוך אהבת ה' ומתוך רצון לדבוק בה', זה מעלה עצומה הגדולה ממעלת הצדיקים הרגילים, והוא כביכול זוכה שהוא לבדו יצא ממצרים דהיינו מכוח זכותו הפרטית בלי כוח הציבור, ובלי זכות אביו שיצטרף עמו לזכות לצאת ממצרים יחד.

 

וזה מרומז בפסוק "ביד חזקה", דהיינו בזכות מצוות קשירת התפילין שהתקיימה ביד החזקה שקושרת על היד החלשה את התפילין, שבזכות מצוות תפילין במטרה להגיע לאהבת ה' ותורתו והתקשרות לה' בלב ונפש על כן זכה הבן להתעלות בדרגה עצומה שבזכותו לבד יצא ממצרים.

 

ואילו הפסוק השני מדבר על הבן התם ששואל מה זאת, היות ואינו רשע והוא מסכן כי הוא תם וחלש בשכלו, לכן היה יוצא ממצרים לא בזכות עצמו אלא בכוח הכלל "הוציאונו ה' ממצרים".

 

ובכדי להדגיש את ההבדל בינו לעבודת הבן הקודם שאינו יודע לשאול שהתעלה מכוח מצוות התפילין ואהבת ה', לכן בבן התם כתוב "חוזק יד", שבן זה לא היד חיזקה אותו אלא החוזק היה קודם כביכול, כי ממילא הקב"ה לא בא עליו בטענות כי תם הוא ושכלו חלש, וגם אם יניח תפילין ויקיים מצוות הוא לא יתעלה במדרגות עצומות בתורה ויראת שמים מתוך אהבת ה' כפי שהבן שאינו יודע לשאול מתעלה.

 

ואכן אצלו לא כתוב עניין לימוד תורה כפי שכתוב אצל הבן שאינו יודע לשאול "למען תהיה תורת ה' בפיך", וזה מוכיח כאמור שבבן שאינו יודע לשאול לא מדובר בבן טיפש יותר מהתם, אלא באחד שאם נדליק ונאיר אותו באהבת ה' הוא יצליח מאוד בלימוד התורה בהתמדה עצומה מתוך אהבת ה' ותורתו תמיד בפיו.

 

ואולי גם אפשר שהבן התם מתעורר לעבודת ה' מתוך יראה ופחד שרואה שעורפים את בכור החמור לעומת פדיון הבן, וזה כנגד יראת העונש, ויל"ע בנקודה זו.