פרשת שמות-מדוע  נועד משה - למושיעם של ישראל?

מאת: אהובה קליין.

ספר שמות הוא החומש השני מתוך חמישה חומשי תורה. הפרשה הראשונה -פרשת שמות מתארת את תחילת גלותם של ישראל והופעתו של מלך חדש במצרים :  רש"י מביא : שתי דעות:

א] יש אומרים : קם מלך חדש ממש שלא ידע את יוסף.

ב] יש אומרים : אותו מלך היה, אלא התחדשו גזרותיו .

למרבה הפלא , משה גודל בבית פרעה, אלא שלאחר שהרג איש מצרי, נודע הדבר לפרעה !

החלטתו המידית של פרעה: להרוג  את משה ! אך משה בורח למדיין ,שם הוא נושא לאישה את ציפורה - בת  יתרו כהן מדיין.

בהמשך משה רועה צאן כפי שהתורה מתארת:

"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.  וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.  וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ--כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.  וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יְהוָה, רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו.  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ--אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.  ט וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם".[שמות ג, א- י"א]

השאלות הן:

א] מדוע  משה - גדל והתחנך, דווקא - אצל  פרעה במצרים ?

ב] במה הייתה  חשיבותו של משה ברעיית צאן ?

ג] על סמך מה, נבחר משה למנהיג ישראל ?

תשובות.

משה  גדל והתחנך דווקא במצרים אצל פרעה.

הרב סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" מסביר- כוונת התורה להוכיח: כי  "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם". [דברי שלמה המלך-משלי, י"ט, כ"א]

פרעה גוזר להשליך את הילדים ליאור במצרים כשהדגש הוא-להטביע כל זכר! ואילו הקב"ה מגלגל שדווקא משה ,המושיע של עם ישראל, גדל ומתחנך בבית פרעה ,אבל ניצול דווקא על ידי בת פרעה. ומשם יוצא לדרך - בא עולה ומתעלה נהפך למנהיג  ישראל וזוכה להוריד את התורה מהר סיני.

מכאן גם השפעה ובניין אב לכל המשך ההיסטוריה - אין אדם רואה רק את אשר לפניו, ולא את אשר ייוולד לעתיד לבוא.

אבן עזרא: אומנם מדגיש  את הרעיון: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת..."אך מוסיף: "אולי סיבב ה' שיגדל משה בבית מלכות להיות נפשו על מדרגות הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג המצרי בעבור שעשה חמס, והושיע בנות מדיין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם מהמים שלו".

מוסיף אבן עזרא הסבר

על פי הסבר זה, נראה שאם היה משה גודל ומתחנך בבית יהודי יתכן שתכונותיו היו נשארות "גלותיות" ולא היה מגיע לדרגת אומץ לב – לכן ה' גרם לו לגדול בבית  שאין בו יראה מן הבריות. ונפשו תהיה מסוגלת לעשות פעולות גדולות , אמיצות ומופלאות.

עוד מוסיף אבן עזרא: "אילו היה גדל בין אחים ויכירוהו מנעוריו ,לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם"

אכן זה הסבר פסיכולוגי: כי אותם אנשים החיים עם אותו אדם מקטנות בסופו של דבר, אינם יראים מפניו, אינם מכבדים אותו במלוא שיעור קומתו. כי הוא אחד מהם, לכן הם אינם מקבלים את מרותו.

 מה שאין כן, כאשר המנהיג מופיע ממרחקים ואיש אינו מכירו.

אברבנאל מבהיר: "נסמכו שלושה סיפורים האלה, רוצה לומר,

מהריגת המצרי, ומן השני אנשים שהם-רבים ביניהם. ומבנות מדיין -אחרי סיפור משה בבית פרעה, לא מפני שהיו רצופים בזמן אחד.

אלא להודיע:  מעלת משה ושלמותיו, הוא נתגלה ראשונה בבית פרעה כדי שילמד תכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות, שהוא ממה שיאמץ לבבו ויגדל את רוחו, שנמשך לו מזה היותו אמיץ בגיבורים, לא ישיב מפני כל, והבט אל עמל לא יוכל, לא במצרים וגם לא במדיין, שהיה גר ובורח, ולמדנו מזה: שמשה היה בטבעו ובתכונותיו –צדיק וישר וגדול הלב. והן המצוות הראויות אל הנביא והמכינות אל הנבואה באמת"- במילים אחרות-  הסבר זה- תפקידו: לשמש אקדמה להבנת רקע צמיחתו של משה, ועוז רוחו  והכנתו הנפשית לייעוד לשמש: נביא  ומושיען של ישראל לעתיד.

חשיבות משה כרועה צאן:

המדרש הגדול: מביא תורה שלמה - כי ניתן להתעלות עליה רוחנית- דרך  העבודה ויגיעת כפיים דוגמת משה, שהיה רועה צאן עם התגלותו.

 רש"י מבסס את דבריו על- שמות רבה: ומביא את דברי שלמה המלך: "כׇּל־אִמְרַ֣ת אֱל֣וֹהַּ צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֗֝וּא לַחֹסִ֥ים בּֽוֹ " [משלי ל', ה']׃

כל דברי ה' הם טהורים, ואין להוסיף עליהם מילים, או מסרים שלא נאמרו על ידי ה'!

אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודק אותו בדבר קטן ורק אחרי זה מעלהו לגדולה, וישנם שני אנשים  גדולי עולם שה' תחילה בדק אותם בדבר קטן ומשעמדו בכך- והיו נאמנים למעשים  הקטנים - העלה ה' אותם לגדולה.

את דוד המלך בדק ה' על ידי שהיה רועה את צאנו והקפיד שלא יאכלו משדות של אחרים.

כך גם  בדק ה' את משה לפי שנאמר: "וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר"  המשמעות: הלך לרעות את הצאן אחר המדבר- מפני שהקפיד על איסור הגזל.

לכן לקח ה' אחר כך את משה לרעות את ישראל.

כפי שנאמר: "נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ--    בְּיַד-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". [תהלים ע"ז, כ"א]

האגדה מספרת: "ויהי היום ומשה רועה את צאן יתרו חותנו, וירא והנה נפרד גדי מעל העדר ויברח. וימהר משה וירץ אחרי הגדי כי אמר: ארדפה, אשיגה והבאתיו אל העדר לבלתי יתעה לבדו במדבר ולא ימות ברעב ובצמא, ויהי ברדוף משה אחריו, וירא והנה בא הגדי אל מעיין מים ויעמוד וישת מים, וידע משה, כי צמא היה הגדי למים, על כן ברח מן העדר, ויגש משה ויאמר: גדיי האהוב! לו ידעתי, כי צמאת כי עתה לא רדפתי אחריך, ויכל הגדי לשתות ויקחהו משה ברחמים גדולים, וישם אותו על שכמו וישאהו בכל הדרך עד שובו אל העדר,כי אמר: רך [צעיר] הגדי ורפה כוח, על כן אקחהו על זרועי.

וייטב הדבר הזה מאד בעיני ה' ויאמר אל משה: מה רבו רחמיך! אתה חסת על הגדי, כי מלאת רחמים, על כן תרעה [תנהג] את ישראל- עמי והיית רועם הנאמן".

בהמשך האגדה מדגישה:  "ומשה לא רעה את הצאן, בלתי אם אחר המדבר בעבור הרחיקן מרעות בשדות זרים".

רבינו בחיי מסביר: "ומשה היה רועה צאן, אחז משה רבינו האמנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים. כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם: כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה" לפי הסבר זה: משה היה רועה צאן- כדרך  שאר הצדיקים, האבות, הבל, והשבטים, והיה רועה במדבר, כדי להתרחק מן  החטא- כלומר: מן הגזל.

בחירת משה למושיען של ישראל:

"נתיבות שלום" סבור: כי משה נבחר לשמש מנהיגם של ישראל, למדנו כי  גאולת ישראל הייתה תלויה בו ,שהיה מבטל את עצמו כאין וכאפס מוחלט, כפי שהתורה מציינת:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". [במדבר י"ג, ב]

הכתוב מתאר לנו: אמרו חז"ל: כ"ד מוכי שחין  היו  ונפשו   של משה הייתה  נמוכה מכולם, מוכי שחין - הם אנשים שבורים בתכלית השיברון, ונפשו של משה הייתה נמוכה מכולם. שהיה מבטל את עצמו לקב"ה- בתכלית כאין ואפס ממש. ועל זה הכוונה, אם אין אתה גואל, אין זולתך גואל, והכוונה שגאולת ישראל ממצרים אינה יכולה להיות על ידי שום מידה אחרת, כי אם ע"י המידה שלך, על ידי התבטלות גמורה לה'.

כמו כן, גלות מצרים הייתה הקשה ביותר מן הגלויות- כי השעבוד של ישראל לא היה רק שעבוד גשמי, אלא בעיקר רוחני. במצב זה לא הייתה שום אפשרות להוציאם ממצרים - כי אם על ידי מידתו של משה-ביטול היישות, והם היו במצב כה קשה שלא יכלו אפילו להתאנח! ורק כאשר הייתה התחלת הגאולה אז הם היו מסוגלים להתאנח ואנחה זו – משמעותה : ביטול גמור - הם לה'.

הרב הצדיק ממז'יבו'ז- ה' עושה מרכבתו מאנשים גסים ועבים, כאשר יודעים כסותם ופחיתותם ומתוך אפסיותם מתבטלים  לגמרי  לה' ,אז ה' ,כביכול ,עושה  מרכבתו מהם, וזהו סוד גאולת מצרים.

החתם סופר סבור:- כי במילים: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם...."  [שמות ב, י"א] התורה רוצה להבהיר: מדוע זכה להיות משה גדול בעיני ה' עד שנעשה שליח לגאולת ישראל? התשובה לכך היא: כי הדבר ניתן לו בשכר שהשתתף בצער אחיו וראה בסבלם.

נאמר בדברי חז"ל: בבראשית רבה: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של  ישראל, ונהגת בהם מנהג אחים, אני מניח את העליונים והתחתונים ומדבר אתך, הדא הוא דכתיב: "וירא ה' כי סר לראות"- ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלם, לפיכך ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה"

"בעל שבט סופר מפרשבורג" מסביר:  בהתגלות ה' אל משה במראה הסנה: ה' אומר למשה- כשם שמשה   מיצר בצרתם של ישראל-  כך גם ה', מופיע בסנה כי גם ה'  משתתף בצרתם של ישראל ,ולכן הוא מייעד את משה להיות מנהיגם של ישראל- בעבור מידותיו הנעלות של השתתפותו בצער עמו.

חז"ל מדגישים עוד  מידה חשובה אצל משה והיא: מידת הצדק!

על כך שלוש דוגמאות של משה  הפועל למען הצדק:

א] הוא רואה מצרי מכה איש עברי , הוא נחלץ לעזרת המוכה, והורג את המכה למרות הסכנה .

ב] שני עברים ניצים ומשה קם לעזרת החלש ומתריע לעבר  הרשע: "לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ"! [שם, ב, י"ג]

ג] משה בורח אל מדיין, לאחר שמעשיו הגיעו לאוזני פרעה. הוא מסייע לבנות יתרו – המותקפות על ידי רועי מדיין ליד הבאר.

משה מצטיין במידת הרחמים גם כלפי הצאן בהיותו  רועם.  בשהותו במדבר -  חז"ל במדרש מסבירים: כאן הקב"ה בודק את  סגולותיו של משה כמנהיג לפי נוהגיו ויחסיו אל צאן מרעיתו. הרחמים שלו שימשו אבן בוחן לכושר ההנהגה. והמדבר משמש- רקע היסטורי לאירועים בהנהגתו- כבסיס לאירועים העתידיים במדבר.

חז"ל מציבים במשה  שלוש סגולות: "חכם, ,גיבור, ועשיר" הדברים מבוססים על דברי הרמב"ם.

עשיר- הוא אדם השמח בחלקו. באמצעות ההתבודדות בחיק הטבע וחיי הפשטות- יכול אדם לעלות ולהתעלות- לשלמות המידות- שהיא בסיס גם לקבל נבואה.

לסיכום, לאור האמור לעיל: נמצא כי משה ראוי היה ,על פי מידותיו הטובות-להנהיג את ישראל ולהיות מושיעם- כדברי הפסוק:

"וְלֹא ־ קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־ פָּנִֽים" [דברים ל"ד, י]