"ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח). '"וחמושים – אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר "וחמושים עלו בני ישראל" - (יהושע א) "ואתם תעברו חמושים". וכתיב (יהושע ד) "ויעברו בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה חלוצים ארבעים אלף חלוצי צבא". ד"א: וחמושים עלו - אחד מחמשה. ויש אומרים: אחד מחמשים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, שנאמר (יחזקאל טז) "רבבה כצמח השדה נתתיך" וכתיב (שמות א) "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו", שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואתה אומר אחד מחמש מאות עלו? העבודה! לא אחד מחמש מאות עלו, אלא שמתו הרבה מישראל במצרים. ואימתי מתו? - בשלשת ימי אפלה, שנאמר (שמות י) "לא ראו איש את אחיו", שהיו קוברים מתיהם, והודו ושבחו להקב"ה שלא ראו אויביהם וששו במפלתם' (מכילתא). חז"ל חלקו כמה מתו מבנ"י ביציאת מצרים, אחד מחמש או מחמישים או מחמש מאות או מיותר. נראה שהדעה שיותר היא כדעה המובאת בגמ': 'תניא, רבי סימאי אומר: נאמר (שמות ו, ז) "ולקחתי אתכם לי לעם", ונאמר "והבאתי אתכם", מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שנים מס' ריבוא, אף יציאתן ממצרים שנים מס' ריבוא' (סנהדרין קיא,א). לכאורה קשה שמתו כ"ך הרבה, וכן איך אפשר ליישב בין השיטות? בפשטות אפשר שהשאלה היא את מי להחשיב, האם רק את מי שמת במכת חושך, או גם כאלו שמתו שנים קודם, ואז גם בזה השאלה עד איזה שלב אחורה מחשיבים במניין אלו שמתו – שלא יצאו ממצרים (ומה שנאמר 'ואימתי מתו? בשלושת ימי האפילה' וכו', זה לכו"ע שמחשיבים אותם, אפילו לדעה המינימלית, שזהו אחד מחמשה אלו אותם שמתו בשלושת ימי האפילה, אבל לדעות האחרות מחשיבים לא רק אותם). אולם זה דחוק מאוד. לכן נראה שלא באו לומר ממש כמה יצאו, אלא באו לומר רמזים על הסיבה שמתו רבים (ומה שאומר רבי נהוראי שמשמע שחולק בסברה, שסובר שצריכים להיות יותר, הכוונה שכיון שילדו כ"ך הרבה אז יש להחשיב הרבה במיתה, ולכן אפשר גם לדרוש על כמות גדולה יותר). רבים מבנ"י התערו במצרים ולכן לא רצו לצאת, לכן מתו בשלושת ימי מכת חושך. רבי סימאי אומר שנים מששים ריבוא, שמדמה זאת לכניסה לארץ, בזה בא לומר שהסיבה שאותם מתים מתו במצרים היה בשל שלא רצו לצאת לא"י, כעין בנ"י שחטאו במרגלים ולא רצו להיכנס לארץ, שלכן נכנסו רק שנים מששים ריבוא והשאר מתו. נראה שזהו גם דעת רבי נהוראי, ולכן מציין בטענתו נגד הטענה של אחד מחמש מאות, שגם זה רומז לא"י (כמו שנאמר עוד מעט), אלא שמעדיף דרשה שבה מודגש ממש מיתה על סירובם להיכנס לארץ, ולכן טוען מול הדרשה של חמש מאות (וגם מרמז שהיו שלא רצו ללכת לא”י בלי לחשוב על הקדושה שבזה, אלא סרבו ללכת לא”י כארץ אחרת). (נראה שבעל הדרשה הוא רבי סימאי [ולדברנו גם רבי נהוראי], כרמז להבדל בין א"י לחו"ל, שכאן "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה" וגו' [דברים יא,יב], לכן מרמז על א"י שיש בה כביכול מבט עיני ה', לכן מתבטא באור, כעין שרואים בעין באור [נהוראי – נהורא = אור בארמית], שלא כמו שרצו לישאר בחו"ל ששם כעין עיוורון [סימאי – סומא = עיוור]). הדעה של אחד מחמש מאות מרמזת על א"י, שלא רצו לצאת ממצרים לא"י, אבל מדייק יותר מהדעה של רבי סימאי, שמדגיש את הקשר לקדושה, שלא רצו לצאת לא"י למקום הקדושה. לכן רמז בחמש מאות כגודלו של הר הבית: 'הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה' (משנה מדות ב,א), וכל א"י מקבלת קדושה מהר הבית והמקדש, שמחוברים יחד בקדושת השכינה בארץ. הדעה של חמישים רומזת לחמישים שערי בינה: 'רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"' (נדרים לח,א). ששערי החכמה שמחוברים לה', זה מרמז על הגאולה שבה תהיה דעה מחוברת לה': "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא,ט). שבנ"י לא רצו לצאת כדי להיות בעלי התפקיד של תיקון העולם כולו לה' [כעין עבדים לה'] (וזה במיוחד בא"י שכאן משפיעים בשלמות קדושה והשראת שכינה בעולם), אלא העדיפו לישאר במצרים, כעבדים למצרים, ולכן מתו. הדעה של אחד מחמש מרמזת על התורה שהיא בעלת חמשה חומשים, שלא רצו להיות קשורים לתורה ולקדושה, ולכן נשארו ומתו במצרים (מקום הטומאה). כל אלו קשורים לא"י, שגם התורה ותיקון העולם קשור לא"י, שכאן מקום התורה בשלמות, לכן זה נרמז בפס' של חמושים שבפשטות הכונה חמושים בנשק, שיצאו ממצרים עם נשק כדי להילחם ולכבוש את הארץ, כדי להיות מחוברים לא"י, לתורה, לקדושה ולתיקון העולם.