"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹותָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו... וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִיצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ... וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן... וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּידְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. וַיָּבֹאוּ הָרֹועִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם"

(שמות ב, יא-יז)

פרשת השבוע מספרת לנו על שלושה מקרים שבהם משה רבינו נחלץ לעזרת הפרט. התבוננות בפרטי המקרים מעלה תובנה מעניינת.

מקרה ראשון:

"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹותָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו... וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל"

משה רבינו גדל בארמונו של פרעה, וכאשר גדל, יצא מהארמון אל אחיו היהודים כדי לסייע להם, וכאשר ראה מצרי מכה יהודי הוא הרגו וקברו.

אין ספק שזהו מעשה אמיץ, אך תופעה אנושית היא שאדם יוצא מגדרו להיחלץ לעזרת בן עמו המותקף על ידי בן לאום אחר. ביחוד כאשר התקיפה נושאת אופי לאומי ואינה אירוע פרטי.

מקרה שני:

"וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִיצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ"

יום לאחר מכן ראה משה רבנו "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִיצִּים", וגם כאן התערב משה רבינו. מטבעו, אין אדם מכניס את עצמו לריב לא לו. התוצאות עלולות להיות הרות אסון עבורו, כפי שאכן אירע במקרה זה - אחד הניצים זהה אותו כמי שהרג את המצרי יום לפני כן, ומשה חשש שהוא ילשין עליו לשלטון ומשום כך ברח למדין. אך גם במקרה זה ניתן לומר, כמי שגדל בארמון המלך וספג את גינוני המלכות, טבעי הוא שהמקורב למלכות רואה עצמו בעל סמכות להתערב ולשפוט בין אנשים.

מקרה שלישי:

"וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת... וַיָּבֹאוּ הָרֹועִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם"

המקרה השלישי ארע במדין. משה רבינו נמלט למדין בעור שניו, פליט בודד, מבוקש על ידי משטרת המעצמה הגדולה בעולם, אין הוא מכיר איש ועליו להזדקק לחסדי תושבי המקום כדי שלא ירעב ללחם וכדי שיהיה לו מקום להניח את ראשו. בראותו את אנשי המקום מציקים לבנות יתרו ואינם מאפשרים להן לשאוב מים מן הבאר, הוא התערב לטובתן, ואף דלה להן מים מן הבאר!

תארו לעצמכם פליט מאזור מלחמה מגיע לארצנו, נכנס למרכול כדי לבקש לחמניה, והוא רואה קבוצת אנשים עוקפת כמה ילדות בתור, והוא מתערב לטובתן, מחולל מהומה, מקדם אותן בתור ומסייע להן לארוז את מצרכיהן.

זוהי כבר תופעה שאי אפשר לתלותה, אלא במידותיו הטובות של משה רבינו ובדבקות בלתי מתפשרת באמת.

שלושה מקרים אלו מסמלים את עלייתו של משה רבינו מדרגה אחר מדרגה, והם מלמדים אותנו שעלינו לעזור לזולת גם כאשר אנו נמצאים במצוקה. אין מצוקה כמצוקת הפליט הנודד, הנרדף והמבוהל, ובתוכה מצא משה רבינו פנאי, כוח ומקום בליבו להתבונן גם בצרכי הזולת (שבט סופר עמוד 41).

מתוך: "ותן חלקנו"