"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת” (שמות לה,א-ג). התורה מפרטת במיוחד את מלאכת ההבערה אע"פ היא כבר כלולה בל”ט אבות מלאכה כך שזה מיותר, לכן למדו מכאן חז”ל שזה בא ללמד לחייב על כל אב מלאכה שעשה: 'דתניא ר' נתן אומר: (שמות לה, ג) "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מה ת"ל? לפי שנאמר (שמות לה, א) "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים" וגו' "ששת ימים תעשה מלאכה", דברים הדברים אלה הדברים – אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני. יכול עשאן כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת? ת"ל (שמות לד, כא) "בחריש ובקציר תשבות". ועדיין אני אומר על חרישה ועל הקצירה חייב שתים, ועל כולן אינו חייב אלא אחת? ת"ל "לא תבערו אש" הבערה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה' (שבת ע,א). אולם צריך להבין מה המיוחד דווקא בהבערה שדווקא היא זו שנתנה כדוגמה לשאר המלאכות? בפשטות י"ל שיכל להאמר גם מלאכה אחרת, אלא שבהבערה יש סיבות נוספות מדוע לאמה, ולכן על הדרך הובאה דווקא היא (לדוגמה ע"פ דעת זקנים הסיבה היא: 'לא תבערו אש – הזהירה תורה על ההבערה טפי משאר מלאכות, מפני שאינה נראית כל כך מלאכה' וכו'. ע"פ הרמב"ן: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת – ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש' וכו'). אפשר שאש היא מלאכה מצויה מאוד, ולכן היא נתנה כדוגמה כדי לרמז שבאה ללמד שכשעושה שתי אבות מלאכה מתחייב שני חטאות, שלכן הובאה כרמז שכיון שהיא מצויה מאוד אז זה יותר תדיר שנעשית ביחד עם מלאכה אחרת, ז”א בשל תדירותה, אז כשעושה מלאכה אחרת מצוי שעושה גם מלאכת הבערה באותו העלם. אולי גם הבערה היא מלאכה חשובה מאד (לפעולת האדם בעולם) ולכן באה לרמז שכל המלאכות חשובות, ולכן מתחייב על כל אחת ואחת. או שמובא בהמשך דעה אחרת: 'דתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. ר' נתן אומר: לחלק יצאת' (שם). שבאש יש יחודיות שאין בשאר מלאכות, שלכן ע"פ ר"י בהבערה מתחייב רק על לאו ('ללאו – שאין חייבין עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא מה שאמור בה'. רש”י). אולי הסיבה היא משום שבמבעיר יש עניין של קלקול, ובמקלקל פטור במלאכות שבת, אז אמנם בהבערה החיוב שיוצא מההבערה הוא יותר חשוב מהקלקול של חומר הבעירה ולכן כן חייב, אולם אולי בשל צד מהותי זה מתחייב ע"פ ר"י רק בלאו (או שיש עניין מיוחד בהבערה כעין מיעוט בחומרתו כיון שביו”ט מותר אוכל נפש). ממילא אותו עקרון נלמד לשיטת ר"נ שהפס' כאן רומז לפחות חומרה שיש בהבערה, ולכן דווקא הוא הובא כדוגמה שכל אב מלאכה חשוב, שאם הוא נחשב כבפני עצמו אז ודאי שגם אחרים, לכן הובא דווקא הוא כדוגמה בלימוד לשאר. אולי אפשר גם שבא לומר באש כיון שבו נעשים דברים גדולים מאוד בעולם, כמו היתוך ברזל וכדו' שכך פועלים בצורה חזקה מאוד בעולם. לכן דווקא בו באה התורה ללמד בהלכות שבת, כדי לומר שיש לחבר את כל המלאכות שנעשות בעולם לה', ולכן בשבת לנוח מעשייתם להראות בחוזק שכל העולם כולו של ה', שהוא בראו. לכן מדגישים במלאכה החזקה ביותר בפעולה בעולם, את העניין שיש חשיבות גדולה בכל מלאכה ומלאכה, עד שלכן מתחייב על כל אחד גם כשנעשות בהעלם אחד, בשל החומרה של המלאכה בעולם שחובה להראות שכל העולם לה' בכל דבר ודבר. לכן את פרטי ל"ט המלאכות למדים מהמלאכות במשכן שמדגישות שכל העולם לה' (ולכן ההמשך בפס' הוא על התרומה למשכן), ולכן יש חומרה גדולה בכל מלאכה ומלאכה שתחשב בפני עצמה. אולי אפשר שיש בזה גם רמז כללי על חשיבות השמירה על העולם, שנפעל לתקנו ולא לקלקלו. שלכן נאמר קודם: “ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'”, שלמדו מזה שיש חשיבות לעבוד: 'אהוב את המלאכה. כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל אדם יהי שונא את המלאכה. כשם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר (שמות כ) "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך" (אבות דר”נ יא,א). לכן באה התורה והדגישה בהבערה שאדם יכול לתקן או לקלקל באש, כך גם בכל המלאכות שאתה עושה תמיד תדאג שאתה מתקן את העולם ולא מקלקלו, שיכול אדם לרדוף אחר ממון ורכוש ולקלקל הרבה דברים בדרך ולא יהיה אכפת לו, העיקר שיהיה לו. לכן באה התורה ומלמדת שלכל מלאכה יש חשיבות כעין לימוד בדימוי לאש, שתתן תמיד דעתך שלא להביא נזק בעולם בכל מלאכתך. אפילו שלא תאמר שאתה מייטיב במלאכה זו ופוגם באחרת, גם זה לא טוב, כי יש חשיבות לכל, שצריך תמיד לתת דעתך שלא תזיק בעולם שה' ברא ונתן לך לפעול בו, אבל לא לקלקלו. לכן זה מתגלה בשבת שאתה בטל ממלאכה, ומדגיש את הבריאה וגילוי רצון ה' בעולם, שכך אח"כ אתה ממשיך בששת ימי המעשה לפעול בעולם ע"פ רצון ה', ולא נמשך אחר התאוות ולכן מתעלם מההרס שנעשה בעקבות כך. (לכן גם מיד נאמר אח"כ התרומה למשכן, שזה ההיפך מתאווה לממון שלוקח לעצמו, בתרומה נותן לה', ומראה בכך שהכל של ה'. אולי לכן גם נאמר “לעשות אתם” שיכול במקום 'אותם' להקרא 'אתם' – שעושים את עצמכם, שזה תיקון לתאוות האדם, לתקנו כאדם מתוקן שמחובר לקדושה ורצון ה'). (אולי לכן גם למדים את ל"ט אבות המלאכות ברמז מ"בפרך" ['למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. לכך קבעו זכר ליציאת מצרים, ושמעתי מהר"מ שיש במדרש: לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך, ופר"ך בא"ת ב"ש וג"ל, שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת, לשבות מאותם ל"ט מלאכות' (תוס' 'למען'. פסחים קיז,ב)], שהמצרים נהנו מעבודתם של בנ"י, והתעלמו מהנזק שגורמים לבנ"י, שלכן כשנגאלו מבטאים זאת, לגלות רק טוב בעולם – לתקן ולא לקלקלו).