"ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב,יד). 'אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, וכן תנא משמיה דר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכליה לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. ביה בליליא אתא גייסא, שבייה למתא. אמר להו: לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה?' (ברכות ס,ב-סא,א). בפשטות הסיפור בא לומר שהכל לטובה, גם דברים שנראים רעים ממבט ראשון. אולם נראה שיש כאן בנוסף גם מסר ברמז, שמה שבאו גייסות ושבו את אנשי אותה העיר זה כעונש על שלא נתנו לר"ע מקום ללון, שלכן לא נאמר רק שלא מצא מקום ללון שם, שממילא מובן שלא אירחו אותו, אלא נאמר 'לא יהבי ליה', שמודגש שלא נתנו לו, שזה אולי בא לרמז שלכן נענשו שבאו עליהם גיס ולקחום שבי, שהוציאו אותם מעירם ונמנע מהם מנוחה, כמו שהם עשו לר"ע (שלא נתנו לו מקום, שגרמו לו לצאת מהעיר ולא לנוח בעירם). נראה שיש כאן יסוד חשוב, שבביטול מעשה חסד באה רעה לעולם, שזה דומה לכלל שכל מה שעושה הקב"ה הוא לטובה, שגם בגילוי רעה זה בעצם בעומקו לטובה, כך שיש כאן קשר בין רע וטוב, כך גם על ביטול הטובה בא גילוי רעה, שמסתיר את הטובה בעולם (וגם הוא לטובה – לכפר על העוונות, וגם יש בו בסופו גילוי טובה). ר"ע דומה קצת למשה רבנו, שמשה הוא גדול התורה שבכתב, ור"ע הוא גדול התושב"ע, כמו שמשה רצה שר"ע יהיה במקומו (' … חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?' וכו' [מנחות כט,ב]). לכן נראה שגם הגילוי בזמן הפרענות של ר"ע מגלה על זמן הפורענות של משה, שגם שם זה היה קשור בביטול הטובה. (אולי זהו גם שלושת הדברים שהיו לר"ע, שכעין מרמזים על גלות מצרים שביציאה היו משה אהרן ומרים הראשים, והם היו אלו שבזכותם ניתנו ההטבות לבנ”י. חמור נושאו ממקום למקום, כעין ענני הכבוד שבאו בזכות אהרון. תרנגול קורא בקולו, כעין תורה שלומדים בקול, שהיא נתנה ע"י משה, וכן תרנגול יכול להאכל כעין המן שבזכות משה. הנר היה כדי שיראה את מקומו, שלא יפול לבור מים, שזהו כבאר שבזכות מרים [בלילה למדו תושב"ע שזה היה בע"פ כך שלא היה צריך לזה נר, אלא זה כדי לראות את סביבתו שלא יפול ויסתכן]). מובא במדרש: '"וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא הגדול, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו: היה משה מהרהר בלבו, ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו, אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה? לכך אמר "אכן נודע הדבר" עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים' (שמו"ר א,לב). הרי שלשון הרע קשור לשעבודם, שלשון הרע גורם למריבה ונזק, שזה ההיפך מחיבור לאחר והטבה שמתגלה בחסד (אולי זה רמוז במילה “אכן” [“אכן נודע הדבר”], שזה בגימטריה 71, ואילו 'חסד' בגימטריה 72, כעין בא לומר שאינם עושים חסד, שיש לידם חסד אבל הם פוחתים מעשיה [כעין 71 שהוא קרוב אבל פחות מ-72]). לכן בגאולה נאמר שאחת מהזכויות לגאולה היא שלא דיברו לשוה"ר: 'ר' אליעזר הקפר בר' אומר: וכי לא היה בידם של ישראל ד' מצות, שאין כל העולם כדאי בהן?! שלא נחשדו על העריות, ולא על לשון הרע, ולא שנו את שמם, ולא שנו את לשונם' וכו' (מכילתא שמות יב,ו). נראה שהעולם עומד על שלושה דברים: 'שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות א,ב). לכן בפגיעה במידת החסד באה רעה לעולם, כיון שמערער את עמידת העולם כראוי, שהוא ביסודו טוב. (וכן יש שלושה סימנים בנ"י: 'שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' וכו' [יבמות עט,א]. כך שכשפוגמים בחסד אז מאבדים את היחודיות הישראלית, ולכן כעונש נופלים תחת הגוים, כעין עונש בשל שדומים להם [אולי שלושת אלו כנגד שלושת אלו, כיון שבנ”י מתקנים את העולם לכן מתגלה בנו דברים של קיום העולם. התורה קשורה לרחמים, שכיון שדבקים בדעת ה' מיד עולה רחמים על הכל, כעין הקב”ה שרחמיו על כל מעשיו. עבודת הקרבנות כעין קשורה לביישנות, שמקריב קרבן לפי ה' בהכנעה גמורה כעבד לפני אדונו. וחסד זהו חסד]). אולי זהו שהובאו ארבעה זכויות ליציאה, כשהשנים הראשונים מובאים יחד ('שלא נחשדו על העריות ולא על לשוה"ר', שלא כאח”כ שמופיעים כבפני עצמם: 'שלא שנו את שמם. ולא שנו את לשונם', ולא נאמר 'ולא שנו את שמם ולא את לשונם'), שנראה ששניהם קשורים לחסד, שמה שלא נחשדו על העריות זה בשל נאמנותם לבעליהם, שהנאמנות לבעליהם קשור גם לחסד שעשו עם בעליהם, כמובא בגמ': 'דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים. ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה. ומרחיצות אותן, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן בין שפתים' וכו' (סוטה יא,ב). הרי שעשו חסד עם בעליהם, שזה קשור לכך שהיו נאמנות להם, שלכן לא זנו ודאגו להם (לכן גם מודגש כאן שהיו נזקקות להם שם, שזה בשל ששמרו על נאמנותם לבעליהם, ולא זנו עם מצרים, שזה קשור גם לעניין זה). לכן שלא נחשדו בעריות קשור לחסד, וגם שלא דיברו לשוה"ר קשור לחסד (שלשוה"ר ההיפך ממנו), שהיה צריך שני דברים, כיון שהיה קצת גם פגם בלשוה"ר כמו שהתגלה אצל העברי המכה, שלכן הוכח שיש סיבה לגלותם. לכן היה צריך שני דברים, אחד בשביל הוכחת תיקון ללשוה"ר (שעכשיו מוכח שתיקנו זאת), ואחד הוכחה שתיקנו לגמרי את מידת החסד, שזה התגלה בכך שלא נחשדו בעריות כמו שאמרנו (גם עצם זה שלא חטאו בעריות זה קשור בחסד, שעשו חסד עם בעליהם ולא חטאו כדי להקל בכך את השעבוד מעליהם [ע”י שהמצרי היה פועל למענם]). אולם צריך גם גילוי של שני העמודים האחרים של העולם כדי שיהיו ראויים להגאל בשלמות בעולם מתוקן, ולכן גם יש שלא שינו את שמם, שזה מראה שנשארו כישראלים שיעודם לעבוד את ה' בעולם, שזה כעין רמז לעבודת המקדש (שהיא השיא בעבודתנו את ה'). ומה שלא שינו את לשונם רומז לתורה, ששפתה היא לשון הקודש (וכן לומדים בפה כמו שהלשון-השפה מדוברת בפה). לכן בזכותם ראויים ליגאל. לכן גם בגמ' הודגש שבזכות נשים צדקניות זכו ליגאל ממצרים, שמודגש החסד שעשו, לומר שזהו היסוד של רעת הגלות ושל הזכות לגאולה.