מה מביא את הגאולה? כיצד להתייחס לקשיים בדרך לגאולה?

מתוך עיון בפסוקים עולה דבר מעניין, הפעם הראשונה ששם ה' נזכר ביחס לעם ישראל מתחילתו של ספר שמות, היה לאחר שעם ישראל צועקים לה', "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב' כ"ג). נשאלת השאלה, איפה אלוקים היה עד אז? והתשובה, שהוא חיכה שיקראו לו.

ה' כביכול אומר, אתם מסתדרים לבד? אז תסתדרו! אפשר לומר שה' "איפשר" לפרעה להכביד את העבודה כדי שעם ישראל יתעורר סוף סוף לצעוק אליו. המילה 'צעקת' בחילוף אותיות - 'עת קץ'. ללמדנו, שהקץ מגיע כשצועקים! כמו-כן, נשים לב שהצעקה של בני ישראל, לא הייתה פניה מסודרת עם בקשה להצלה אלא פרץ של פריקת כאב, "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ", הם צעקו מתוך צער העבודה אבל גם צעקה כזאת עושה רושם למעלה - "וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹוקים מִן הָעֲבֹדָה"!

גאלה מתוך הצעקה

המסר שגאולה מגיעה בעקבות צעקה, הוא מסר מרכזי. זאת אפשר ללמוד מכך שבכל מקום בתנ"ך, כשמזכירים את יציאת מצרים, מזכירים את הצעקה כעניין מרכזי. בפרשת חקת - "וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים... וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם". כמו כן, אחד מתוך ארבעת הפסוקים שמופעים בהגדה של פסח מדבר על הצעקה, "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה'... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם" (דברים כ"ו ז'). בולטת במיוחד ההדגשה בהפטרה של פרשת קרח, עניין השעבוד כלל לא מוזכר, באנו למצרים צעקנו, ויצאנו, "בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם" (שמואל א' י"ב ח'). מכאן יש ללמוד, שערוץ התפילה פתוח לכל אחד! גם משה רבינו, לא מקבל מה' את הכח לפעול עד שעם ישראל השקועים במ"ט שערי טומאה! - צועקים לה'. ה' מחכה לתפילה של כל אחד, ללא קשר למצבו הרוחני.

נסיגה בתהליך הגאולה

לאחר שכבר מתחיל הגילוי, פתאום, "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה" (שמות ה' ט'). עד שכבר התחיל להיראות "אור בקצה המנהרה" פתאום נהיה חושך יותר גדול?!? מה קורה כאן, סוג חדש של הסתרה. עד שאפילו משה רבינו אומר, "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!" (שמות ה' כ"ב), אמנם יש ביקורת בחז"ל על צורת הדיבור של משה, אבל היא מכוונת רק על המילה 'הרעות' שנשמע ממנה כאילו ה' עושה רע ח"ו, על רוח הדברים אין ביקורת. אדרבא, מצופה ממנהיג לדבר בצורה נחרצת (בגבולות ה'טעם הטוב') כפי שאנו רואים בתפילתו של אברהם אבינו על אנשי סדום.

אפילו משה רבינו מרגיש הסתרה בתוך המצב שהיה אז. עונה לו ה', אני לא עושה "רע" חס ושלום, למה נהיה יותר קשה, כדי שתוכלו לצאת! יש גזרת שיעבוד של ארבע מאות שנה[1] - אז אני עושה שיהיה לכם יותר קשה כדי שתוכלו לצאת קודם. ה' אומר למשה רבינו ואומר לכל אחד מאתנו, גם כשכל הדברים הכי קשים עוברים עליך, אני עומד שם מאחורי הדברים, כדי להציל אתך!

גאולה שלמה בזכות הצעקה

גם עכשיו, כשאנו קרובים יותר מאי פעם, לגאולה השלמה, ה' מצפה שנצעק אליו. אדם עלול לומר לעצמו, אחרי כל מה שעשיתי, כל מה שפגמתי, מי ירצה בכלל לשמוע את התפילה שלי, מי רוצה אותה בכלל?!? אבל הקדוש-ברוך-הוא 'שובר' את התפיסה הזאת בסיפור יציאת מצריים, לא משנה בכמה שערי טומאה אתה שקוע, ערוץ התפילה פתוח גם בפניך! אם רק תבקש, ה' יוציא אתך מכל מקום שתהיה בו, ואח"כ גם יעזור לך לתקן הכל! וגם אם בדרך נראים קשיים, יש לדעת שה' מכין לנו את הדרך הטובה והמהירה ביותר לתיקון ולגאולה השלמה - עד שבני ישראל לא צעקו במצריים - לא הייתה גאולה! גם אנחנו צריכים לצעוק לה', ולא רק בשבילנו, אלא כדי שיתגלה כבודו בעולם, "כי מחכים אנחנו לך" (תפילת מוסף של שבת)!