"ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך" (במדבר יא,טז-יז). '"אספה לי שבעים איש”. וכי לא היה להם זקנים לשעבר? והלא כבר נאמר במצרים: "לך ואספת את זקני ישראל” (שמות ג טו)?! אלא מפני שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש”. ללמדך, שבשעה שאמר פרעה: "הבה נתחכמה לו וישימו עליו שרי מסים ויבן ערי מסכנות” (שם א י-יא), באותה שעה, קבץ את כל ישראל ואמר להם: בבקשה מכם עשו עמי היום טובה, היינו דכתיב: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך” (שם שם יג). מהו בפרך? בפה רך. פרעה נטל סל ומגרפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגרפה ועושה בלבנים ולא היה עושה?! מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו אותו היום בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגיבורים. כיון שהחשיכה, העמיד עליהם נוגשים, אמר להם: מנו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם: כזה אתם מעמידים לי בכל יום ויום. מנה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם. וכשאמר להם: "לא תאספון לתת תבן לעם" ( שם ה ז), היו באין הנוגשים ומונין את הלבנים ונמצאו חסרים, היו מכין הנוגשים את השוטרים, שנאמר: "ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם" וגו' (שם שם יד). והיו השוטרים מוכים על שאר העם ולא היו מוסרין אותן ביד הנוגשים, והיו אומרים: מוטב לנו ללקות, ואל ייכשלו שאר העם. לפיכך כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "אספה לי שבעים איש”, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבוני, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”, אותן הזקנים והשוטרים שמסרו עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבנים, הם יבאו ויטלו בגדולה הזו. לפיכך הוא אומר: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך, "ונשאו אתך במשא העם”. ללמדך שהשוון הקדוש ברוך הוא למשה. מכאן את למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש. לכך כתיב: "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו”, מן אותם שכתוב בהן "ויכו שוטרי בני ישראל"' (תנחומא "בהעלותך" סימן ג). חז"ל מביאים מהלימוד ממשה והזקנים שמי שמוסר עצמו על ישראל 'זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש'. בפשטות אלו דוגמאות כדי לדמות לדברים של מעלה שהיו במשה, אולם כיון שהביאו דווקא אלו ולא דברים אחרים, משמע שיש באלו משהו מיוחד יותר מהאחרים, שעליהם במיוחד נאמר הדימוי למשה, מניין? נראה שאולי דרשו שעיקר הלימוד הוא מ"ונשאו אתך במשא העם" (שמזה למדו שהשווה הקב"ה ביניהם), לכן נראה שרמזו שהלשון נשיאה (“נשאו.. משא") מרמז על גדולה, כעין משא שמעלים למעלה (שמעלים לכתפיים או לוקחים בידים מהרצפה) כשנושאים אותו. המילה "אתך" מרמז על כבוד, כמו אדם שנמצא יחד עם המכובדים שזה נותן לו כבוד. ו"העם" מרמז על המיוחד בבנ"י, שיש בנו מעלה של קדושה שלכן יש בנו ניצוץ של רוה"ק, כמו שמובא: 'הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן' (פסחים סו,א), וכן מרומז שמשה אומר בהמשך בהקשר לנבואה של אלדד ומידד (שהם היו מועמדים להיות זקנים) “ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (פס' כט), כך שיש רמז שבעם יש עניין שראוים לרוה”ק, לכן “העם” מרמז על רוה”ק. עוד אפשר (בפשטות יותר) שלמדו זאת מהנאמר בפס' על מה ייעשה בזקנים: “ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך", שזה דבר של כבוד, שעומדים באהל מועד יחד עם משה. "וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" זה רוה"ק שנאצל להם. “ונשאו אתך במשא העם" זהו גדולה שהם מנהיגי העם. אולי גם אפשר שיש כאן לימוד מהעקרון שהם ראויים להיות זקנים בשל שמסרו עצמם על בנ"י, שלכן גם מי שעושה כך כמותם ראוי להיות כמותם, שכדי להגיע למעשיהם צריכים היו להיות בעלי שלושה דברים: דבר ראשון הם היו השוטרים ממילא הם היו בעלי גדולה, שהיתה להם גדולה על השאר – שהרי הם היו אחראים על השאר. דבר שני הם היו צריכים לראות בבנ"י מעלה של כבוד, שע"י שמכבדים את בנ"י לכן לא היו מוכנים להכות אותם. דבר שלישי הם היו צריכים להיות בעלי רוח נפשית חזקה ואיתנה, בכדי לעמוד על העקרון שלא להכנע לרצון המצרים ולהכות את בנ"י כדי שימהרו ולא יגרמו להם לחטוף מכות. לכן הזכות על שהם הוכו ולא היכו קשורה לשלושת הגורמים האלו, ולכן כנגד זה, בשכר שקיבלו היה ביטוי של שלושת אלו: גדולה, כבוד ורוח (שהתבטאה ברוה"ק, שרוחם היתה קשורה לרצון הקודש), ואותו דבר מי שמוסר עצמו על בנ"י מתקשר לאלו ולכן זוכה כנגדם (גם במקרה שאינו אחראי עליהם, בכ"ז זוכה לגדולה, כיון שעצם זה שהוא גורם להיות הפועל בשביל בנ"י הוא כעין אחראי עליהם, כך שכעין יש בו גדולה עליהם).