"והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח,יג). '”אל נא תקברני במצרים" … ד"א, לפי שאמר לו הקב"ה "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה", אם שכב את עליה הרי היא שלך, ואם לאו – אינה שלך' (מדרש הגדול, בראשית מז,כט). בפשטות הכוונה שה' אמר לו שאם ישכב עליה, פירוש: יקבר בה, אז הארץ תהיה שלו, ולכן רצה שיעלוהו ויקברוהו בא"י. דבר זה מובא גם בנוסח אחר בב"ר: '"הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". רבי שמעון משום בר קפרא אמר: קפלה כפינקס ונתנה תחת ראשו, כאינש דאמר: מן תחות רישא דידך. ר"ה בשם ר"א אמר: ובלבד שיהא נקבר עליה' (ב"ר סט,ד). הרי שמה שנאמר שהארץ תחתיו – שלו (כאומר תחת ראשך), זה דווקא בתנאי שיקבר בה, שמן הסתם למדו זאת מהמילה “שכב עליה” כרמז לקבורה. אולם אולי אפשר שבמדרש הגדול יש גם ביטוי שכיבה כללי יותר, שבא להראות את חיבורו של יעקב לא"י, שלכן שכיבה כביטוי של רצון גמור, כאדם ששוכב על הדבר שרוצה בו. או כעניין של מסירות נפש, שמוסר נפשו למות עליה – שנשכב עליה מרצונו בה עד אשר נהרג עליה. וממילא מה שנאמר בב”ר יש בו עומק, לא רק נקבר ממש, אלא נקבר בגללה, או (כדברינו שמראה על ביטוי רצון גמור לא"י) שמראה את אהבתו לא”י עד שמוכן לישכב עליה בכח גם אם ימסור נפשו, ויקבר עליה. זה יותר מובן מאשר רק שיקבר בה בלבד, שמה כ"ך החשיבות שבגלל זה תהיה שלו? אמנם אפשר שיש עניין בקבורה דווקא בא”י, כיון שיש בה חשיבות למעלת א”י, כמובא בחז”ל: 'מפני מה נשתדל יעקב אבינו לישא את עצמותיו ממצרים? כדי שלא ישבו השבטים במצרים, ויאמרו, אלולי [היא] ארץ קדושה לא נקבר בה יעקב אבינו. ד"א, לפי שאמר לו הקב"ה: "הארץ אשר אתה שכב עליה”. אם שכב את עליה, הרי היא שלך, ואם לאו אינה שלך' (משנת ר”א, יט). ממילא הקבורה בא"י מראה את מעלת א"י, שדווקא היא הקדושה, ועל זה מוסיף המדרש (ב'ד"א') את הדרשה של מה שה' אמר ליעקב שישכב עליה, שלכן רצה שיעלוהו, שזה בעצם שתי דרשות קשורות, שמה שה' אמר לו זה בגלל מה שילמדו מקבורתו. בכ"א גם ע"פ זה יש גילוי של מעלת א"י בעיני בנ"י, ולא סתם רק בשל הקבורה בה, אלא זה קשור לחיבור בנ"י לא"י. (וראה בדברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'מעשי אבות – ב', 'תהליך גאולתנו בדברי ה' ליעקב ובמעשיו'). [דבר זה, ששכב מרמז על אהבתו לא"י, אולי מרמז על עניין האבנים שמראה את אהבתו לא"י. שלכן נאמר קודם: “ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא" (כח,יא), שנאמר שכיבה בצמוד ללקיחת האבנים ושימתם תחתיו, שיש חיבור בין שכיבה כרמז לאהבת א”י, לשכיבה על האבנים]. בפשטות בא לומר לו שבשביל א"י צריך מסירות נפש (כמו שאמר רשב"י, שא"י נקנית ביסורים [ברכות ה,א]), וזה חשוב במיוחד עכשיו כשיוצא מא"י בעקבות שנאתו של עשו. בא ה' ואומר לו שאין זו הדרך לנחול את א"י, אלא על א"י יש לילחם. אולם נראה שיש בזה רמז, שיעקב בורח מפני עשו, ולכן זה כרמז לדורנו, שיצאנו לגלות בעקבות רומא – אדום, כעין יעקב שיצא מא"י מפני עשו. וה' בא ואומר לו על מה שצריך כשיחזור לא"י, שכך זה מרמז גם על דורנו שחזרנו לא"י לאחר גלות אדום, כיצד עלינו להתנהג ביחס לא"י. (בנוסף, יעקב ברח מפני עשו, וגם בדורותינו הרוב שבו לא"י בעקבות השואה, שבאה בעקבות גרמניה, ומובא בגמ' 'בגרממיא של אדום' [מגילה ו,ב], וע"פ הגהות יעב"ץ צ"ל 'גרמניא', הרי שאדום – עשו מסומל בגרמניה, וזהו כמו שברחו מפני גרמניה לארץ). באים חז"ל ומלמדים אותנו שיש לילחם על א"י, למסור את הנפש על א"י, ובזכות זה אנו זוכים לנחול את הארץ, כמו שהיה בעקבות המלחמות (מתש"ח ודרך ששת הימים). זהו "הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך", שיש גם גילוי בזה בזרעך שכמותך. אולם נראה שיש כאן רמז גדול, שחיבור לא"י צריך לבא עם אהבה גדולה לא"י, עד ששוכבים עליה ממש. שלא כמו רבנים שמדברים על מעלת א"י, אולם לא עולים לא"י, שזה בעצם פגם בחיבור לא"י. גם יש שנמצאים בא"י אבל אינם אוהבים את א"י בשלמות עד שמוכנים לפעול למען א"י, אלא רק מדברים על מעלת קדושת א"י ותו לא. כנגד זה בא ה' ומתגלה ליעקב ואומר לו שחיבור לא"י זה עם פעולה לשלטון בארץ, כמו שנשכב עליה לתופסה, ובמסירות נפש, ולא רק בדיבורים ומחשבה בלבד. דבר זה אינו סתם רק גילוי של חיבור לארץ בלבד, אלא יש בזה עניין של חיבור לשכינה ולתורה. שלכן פותח הפס' ב"והנה ה' נצב עליו", ודרשו חז"ל: '… "איש”, זה יעקב, כיון שעמד אבינו יעקב "איש יחד פני רעהו”, שנתייחדה עליו השכינה, "והנה ה' נצב עליו"' (ב"ר סט,ב). דברי ה' על השכיבה בשביל א"י (שמובא בסוף הפס'), קשור לייחוד השכינה עלינו, שגילוי ה' בא דווקא על ידנו, כמובא בהמשך: 'ר' חייא רבה ור' ינאי, חד אמר: "עליו”, על סולם. וחד אמר: "עליו”, על יעקב. מאן דאמר עליו על הסולם ניחא, אלא למאן דאמר עליו על יעקב, מי מתקיים עליו?! אמר רבי יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם, (בראשית מא): "ופרעה חולם והנה עומד על היאור”. אבל הצדיקים אלקיהם מתקיים עליהם, שנאמר: "והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם”' (שם,ג). גילוי ה' בעולם מתגלה על ידנו בעולם, ולכן זה קשור לא”י, שכאן מקום גילוי ה' בשלמות (שלכן כאן מקום הנבואה, וכאן יש קידוש השם, שלא כחילול השם שיש בגלות), לכן יחוד השכינה עלינו זה במיחד חל ע”י קשר כראוי לא”י. וכן התורה מקומה דווקא בא”י (ספרי "עקב”, מג), וכן לימוד התורה במעלתו זה בא"י (ב”ר טז,ד [וכן “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”. ישעיהו ב,ג]). לכן דווקא מי שמחובר כראוי לא”י, שמוסר נפשו עליה, דעתו מחוברת לתורה כראוי בשלמות יותר מהאחרים. לכן הסולם שיעקב חולם שעליו ה' עומד (למ”ד שעליו זה על הסולם), זה בעצם מגלה על יעקב, שה' עומד עליו (למ”ד עליו זה על יעקב) מכח השכינה והתורה, שרמוז בסולם (' … "ויחלום והנה סולם”, זה סיני' וכו'. [ב"ר סח,יב]), ונאמר ליעקב בדבר ה' אליו כשניצב עליו, על השכיבה בשביל חיבור לא"י (שזהו באותו פס'), לרמז שזהו היסוד לחיבור שלם לתורה ולשכינה – לעשיית רצון ה' בעולם כראוי בשלמות. (לכן גם מופיע שהוא אלקי אברהם ויצחק [בנוסף שניצב על יעקב], שהם הבסיס של בנ”י – אבות הפצת האלוקות ה' בעולם [שהפיצו בעצמם בעולם], והאבות חיבבו ביותר את א”י [ולכן גם מיד מדבר על קשר לא”י, שזה מהותי ויסודי ביותר אצל האבות]).