"… כי בענן אראה על הכפרת" (ויקרא טז,ב). 'ת"ר (ויקרא טז, יג) "ונתן את הקטורת על האש לפני ה'” – שלא יתקן מבחוץ ויכניס' וכו' (יומא נג,א). ביוה"כ הכה"ג נכנס לקה"ק עם המחתה הגחלים והקטורת, ומקטיר בקה"ק. נראה שזה כעין כנגד שכמשה עלה לסיני בפעם הראשונה, שאז היה גילוי של תיקון שלם בעולם, עד שהמוות היה בטל או שלא היו הגוים שולטים בנו [כלעתיד לבא] (ע"ז ה,א), אז השטן נתן למשה מתנה – שגילה לו את מעלתה של הקטורת שמכפרת ('ואריב"ל: בשעה שעלה משה למרום … מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר (תהלים ח, ב) "ה' אדונינו מה אדיר שמך" וגו', ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב, ומסר לו דבר, שנאמר (תהלים סח, יט) "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", בשכר שקראוך אדם, לקחת מתנות. אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר (במדבר יז, יב) "ויתן את הקטורת ויכפר על העם", ואומר "ויעמוד בין המתים ובין החיים" וגו', אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע?' [שבת פח,ב-פט,א]). לכן הכה"ג כעין משה רבנו, קודם נכנס לקה"ק, כעין שעלה להר סיני, ורק אז מקטיר כעין כמו שהשטן בסיני גילה לו אז על מעלת הקטורת. בסיני השטן לא קיטרג, אלא נתן למשה מתנה בשל גילוי אהבה ('כל אחד ואחד נעשה לו אוהב'), כך גם פועלים ביוה"כ למנוע מגילוי של קטרוג (השטן אינו מקטרג ביוה”כ, אולם זה יום דין ולכן פועלים למנוע גילוי של קטרוג) ע"י דוגמת הקטרה בקה"ק בדימוי למתנה של השטן, כגילוי של מניעת קטרוג, וגילוי היותנו אהובים לפני ה' (וזה גם קשור ליוה”כ שבו נתנו הלוחות השניים, שאז הורדה התורה, והאהבה שהתגלתה שלכן משה קיבל מתנות היתה בעקבות הויכוח על הורדת התורה. לכן יש גילוי ביוה”כ למתנה של הקטורת). הכה"ג חייב להיות נשוי, ולכפר על "ביתו” - '"וכפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו" זו אשתו' (משנה יומא א,א), (ואח"כ מכפר גם על כל העם) כך שמתגלה קשר לתיקון בינו לבינה כחלק מהכפרה ביוה“כ. כעין רמז שבעגל חטאו בזימה, "ויקמו לצחק” (שמות לב,ו), '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי"' וכו' (רש"י) , וכאן הוא מגלה ההיפך מזה (שמגלה קשר ללפני החטא, כמו כשהשטן גילה למשה על הקטורת, שזה היה בעליה הראשונה, שתחילתה [לפני החטא] היתה בשלמות). משה פרש מאשתו, כך הכה"ג (וכל בנ"י) פורש מאשתו ביוה"כ (שאחד מחמשת האיסורים ביוה"כ זה ביאה), כמו שמשה פרש מאשתו, וגם כעין ריחוק מקשר שיכול להתגלות כזימה. אולם אין זה נכון שלא להתחתן, אלא להיפך יש חשיבות וחובה להתחתן, לכן חייב להיות נשוי, לומר שלא להגיע למסקנה של ריחוק מאשתו (אמנם משה פרש לגמרי, אולם זה בגלל שהמשיך כעין מתן תורה כל חייו, שגם באה"מ המשיך לקבל את התורה), אלא צריך להתקדש, שהפרישה היא רק מהצורה הפגומה, אבל בקשר אישות ראוי, זה חיובי, ולכן חייב להיות נשוי. בקטורת יש אחד עשר סממנים, נראה כרמז למעלת בנ"י כנגד 11 הכוכבים, כעין ברכה לריבוי בנ"י ככוכבים (“כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" [בראשית כב,יז]), שזה מביא סנגוריה על בנ"י, שמראה את מעלתנו. אולם יש בזה גם רמז לחיבור בינו לבינה בצורה ראויה, שכך מביאים ילדים, שכך מתרבים בנ"י (ריבוי זרע כנאמר בברכה). לכן בקה"ק עושה את החיבור – ההקטרה (ששם את הקטורת על הגחלים), לומר שהחיבור צריך להיות כולו בקדושה (ולא מבחוץ ואז להכנס, כעין שיש חלק שאינו קדוש גמור), שזהו מעלת בנ"י, אישות שהיא הדבר הגס ביותר, הוא הנעשה לקדושה הגדולה ביותר, שלכן בחיבור בין בני זוג יש גילוי שכינה ('דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן' [סוטה יז,א]. שבחיבור בני הזוג יש גילוי שכינה, ואם לא זכו להיות בשלום ביניהם אז מתגלה השכינה נגדם, אש אכלתם, "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" [דברים ד,כד]. לכן גם רומז להקטרת הקטורת על הגחלים, שזה נשרף באש בקדושה, שכך מתגלה שכינה, שיש גילוי שם ה' ואש שלא מזיקה [כמו שיש אותיות אש באיש ואשה גם כשיש שם ה', אלא שה' מונע מנזק, אלא זהו אש קדושה שמיטיבה]), כך במקום השכינה – בקה"ק שם עושה את החיבור, כנגד שכך כשמביאים ילדים רבים, לא מתאוה אלא הכל בקדושה גדולה אז זהו חיובי. (ואף מתגלה בזה שכינה וקדושה בעולם). בחיבור הראוי מאיר ככוכב בשמים, שמרמז לאור, ולדבר עליון [כעין כוכב בשמים], שזהו כתורה (“ותורה אור” [משלי ו,כג]) שהיא עליונה, לכן גם יש לזה גילוי בקה"ק שם הארון, הלוחות והתורה. לכן ביציאתו מתפלל על זרע בנ"י, שלא תפיל אשה פרי בטנה [כמו שמובא בתפילת יוה"כ] (גם מבקשים שלא יסור שבט מיהודה, כיון שזה קשור לזרע דוד, שימשך, וגם למעלתנו, שאנו מייצגי ה', שזה מתגלה במיוחד במלך שיושב על "כסא ה'” [דה”י א כט,כג]). נראה גם שלכן: 'ת"ר: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס, ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו, מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה (ויקרא טז, ב) "כי בענן אראה על הכפורת", אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת, והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר (יחזקאל א, ז) "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל"' (יומא יט,ב), שמעבר לפשט שרגל עגל בשל רמז שהמלאך הרגו, נראה גם שיש רמז לעגל, שהיה קשור לזימה, שכך כשהכניס מבחוץ היה בזה גילוי של אישות גם שלא בקדושה, ולכן ניגף בכף רגל עגל, כרמז ברגל לאיבר, והעגל מזכיר את מעשה העגל. כיון שעשה בדימוי של מעשה עם תאוה, שזהו כמעשה בהמה, לכן המלאך שהוא קודש, פגע בו (ורגלי המלכים רגל ישרה, כעין שאין בה קלקול, כיון שאין בהם תאות, ולכן אין בהם יצר עריות אלא הם ישרים) [וכן הדעה שמת ויצא מחוטמו תולעים, כרמז לכך שיש פגם בנשמתו כאדם, שעל האדם נאמר “ויפח באפיו נשמת חיים” (בראשית ב,ז), לכן גילוי בחוטמו כנגד "אפיו". וכן גם יצאו תולעים כרמז למת שאוכלים אותו תולעים, להיפך מהנשמת “חיים” שנפח באפיו, שזה בשל שעשה מעשה שקשור לדרגת בהמה, ולא למעלת אדם (גילוי כנגד ביאה בתאוה, שלא כולה בקודש [אמנם לא תמיד כולם יכולים להתקדש בביאה כל הזמן, אולם בקה”ק שמראה את השלמות, בזה חייב להיות הכל בשלמות כראוי])]. לכן גם 'דתניא: נתן בה עיקר מעלה עשן, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה, ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן. שנאמר (ישעיהו ו, ד) "והבית ימלא עשן"' (יומא נג,א), שיש עניין של עליה למעלה, כרמז להתעלות מהגשמיות לרוחניות, ועולה ישר כרמז שזה נעשה ע"י שהולך ישר ע"פ דרך ה', שכך הביאה בקדושה, ודרך זה נעשה כל הבית כולו מלא עשן, שכל הבית (והחיבור בין שניהם) מתקדש. לכן כיון שיש בקה"ק גילוי של מעלת בנ"י, שזה בעצם גם גילוי כעין מעלה לקב"ה, שאנו בנים לה' (דברים יד,א), לכן בכרובים היה גילוי כזכר ונקבה כגילוי לחיבת ה' אותנו, כיון שבמעלתנו שמתגלה באישות גם מתגלה מעלה לה' דרכנו, ולכן בזה מתגלה הקשר בין ה' לנו, ולכן זה קשור לחיבת ה' אותנו ('אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה. ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה' [יומא נד,א]). לכן גם מראים לבנ"י ברגלים את הכרובים להראות חיבתנו לפני ה', כיון שברגלים יש תיקון לעגל, כמו שהאתון רמזה לבלעם שבנ"י חוגגים שלוש רגלים (במדבר רבה כ,יד), והסביר היהודי הקדוש שבזה רמזה לו שהעגל נעשה במשך 6 שעות (מהבוקר עד שעה שישית שמשה ירד), וזה בטל בשישים בשלושת הרגלים, שיש בהם 360 שעות, שזהו פי ששים. לכן ברגלים מראים את חיבורנו לקב"ה בגילוי מעלת מהותנו (שלא כעגל שנעשה ע"י הערב רב), שקשור לתיקון העגל שהיה בו גם זימה (וכן אם היו בשלמות בין בני הזוג לא היו חוטאים בעגל, כיון שהנשים התנגדו לעגל [במדבר רבה כא,י]. וכן משמע קצת שלא חטאו אלא כדי להתיר להם את העריות [אמנם זה לא נאמר על העגל, אבל אפשר לכאורה ללמוד מזה על זה, ולכן זה משמע קצת] 'אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא' [סנהדרין סג,ב]), שלכן מראים את הכרובים שבהם גילוי של חיבת ה' אותנו, בגילוי של קשר בינו לבינה...