"תורה צוה לנו משה" (דברים לג,ד). 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום' (מכות כג,ב). ומבורר יותר במדרש: 'א"ר אחא: רמ"ח מצות עשה בתורה, כנגד רמ"ח אברים שבאדם, שכל אבר ואבר צווח על האדם עשה בי מצוה שתחיה בזכותה ותאריך ימים. ושס"ה מצות לא תעשה כמנין ימות החמה, שכל יום משעה שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה, ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה, הרי תרי"ג מצות' (ילקו"ש נ"ך רמז תתקלז). לעומת זאת בקבלה מובא בנוסף שהשס"ה כנגד גידיו של אדם: 'בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא' (זהר חלק א קע,ב). בקבלה מודגש גם תיקון האדם, ולכן מדגיש שזה כנגד האברים והגידים לקדשם, לעומת הגמ' שמדברת על הקשר לקדושה בגילוי בעולם, ולכן מדגישה שלא לחטוא בעולם, שזה פחות מתמקד בתיקון (אמנם גם בזה יש תיקון עולם, אולם זה פחות מודגש, כי הדגש הוא על שלא לחטוא ולהכריע לכף חובה), ואף במ”ע לא מדגיש לקדש ולתקן אותם, אלא לזכות להקשר לקדושה, שלכן יזכה להאריך ימים. כך שזה חיבור וגילוי קדושה בעולם, להבדיל מהקבלה שמדגישה את התיקון. נראה שבדברי הגמ' יש גם רמז על כך שבמצוות ל"ת האיש והאשה שוים, ולכן זה מתגלה בקשר לימות השנה, שזה קשור למתגלה בעולם, שאיש ואשתו בנישואיהם מתגלה בעולם שהם קשורים זה בזה, לכן בל"ת מתגלה קשר שמתגלה בעולם. ויותר מזה, החמה צועקת שלא יחטא בה, כעין כרמז שלא יחטא כאדם הראשון, שבעקבות שחטאו התחבאו שלא ייראו (“וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ” [בראשית ג,ח]), ולכן זהו כשמש שמאירה וכך רואים אותם, ולכן החמה צועקת שלא יחטאו (וכן תחילת החטא היה דרך הראיה “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" [שם,ו]). על הכתנות שה' הביא לאדם וחוה מובא במדרש: '"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור' (ב"ר כ,יב), שה' כביכול האיר עליהם לאחר החטא, שה' נתן לאדם וחוה בגד כדי שיתכסו, שזה מחסדו של ה' (סוטה יד,א), לכן כביטוי לחסד שה' עשה לטובתם גם נרמז שהיה בזה אור, כגילוי של תיקון החטא להבדיל מהחושך שבחטאם (שלכן ה' היטיב להם ולא נמנע בשל שחטאו, כעין גילוי של כפרה [וכן התורה היא "ותורה אור" (משלי ו,כג), כך שבזה רמז שה' גילה כאן קשר לתורה שמתקנת את העולם מהחטא]). לכן החמה שמאירה, היא צועקת שלא לחטוא בעולם. רמ"ח אברים זה באיש, אבל באשה ישנם רנ"ב אברים (בכורות מה,א), אלא שכיון שהציווי על עץ הדעת נאמר לאדם (בראשית ב,יז), לכן התורה שבאה לתקן ע"י החיבור לציווי ה', מתגלה דרך רמ"ח כנגד האיש (והאשה מתקנת את ארבעת הנוספים כנראה אגב מצוה שעיקרה מתקנת איבר אחר. או שאין זה מצוה כנגד איבר, אלא ככלל זה כנגד זה כדי שתהיה השפעה של קדושה ותיקון, ולכן התיקון הוא ע"י כלל המצוות, ולכך כלל המצוות משפיעות אצל האשה לכל איברה אע”פ שזה יותר מרמ”ח אברים). אולם אפשר שהתיקון של האשה נעשה ע"י שהאיש מתקן את עצמו, והרמ"ח חל על כולו, והיא טפלה לבעלה וכך נתקנת כולה כמותו. אולי לכן: 'אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני' וכו' (סוטה ב,א). שבפשטות זה משום שהדברים שמופיעים שם הם חשובים כעין מרכז האדם, ולכן כבר מראש מייעדים משמים. אולם אולי אפשר שבאיש ואשה יש עניין חשוב לחברם, וזה ארבעים יום קודם היצירה, כעין ארבעים יום של מתן תורה, שבסיומו ירדה התורה אלינו, שכך ארבעים יום קודם יצירת הוולד, שביצירתו – בבטן הוא לומד תורה ('ומלמדין אותו כל התורה כולה' [נידה ל,ב]). בפשטות זה כדי להראות לו את ייעודו, להיות קשור לתורה בעולם. אולם אולי זה גם כעין רמז שהאדם קיים מכח התורה (שהרי בחטא עץ הדעת היה צריך למות מיד, ולכן התורה שמתקנת היא זו שמחיה [וכן צדיק נקרא חי ורשע נקרא מת (ברכות יח,א-ב), מעבר לפשט שלצדיק חייו הינם חיי אמת, ולהיפך ברשע, יש בזה גם רמז שהצדיק קשור לכח החיים והרשע למיתה ('החטא ממית'. ברכות לג,א)]), ולכן בתורה יש גילוי של רמ"ח אברים ושס"ה גידים, כנגד האדם, שהם המחיים אותו, ולכן בבטן יש גילוי של קשר לתורה. לכן כדי שיהיה קשר לזכות חיים בשלמות – בכל האברים של האשה, אז מראש מכריזים למי שהיא שייכת וממילא בהקשרו היא נחשבת בשלמות לכל אבריה. אולי בזה גם רמז שבמתן תורה בתחילת הארבעים ה' אמר את "אנכי" ו"לא יהיה" ('אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענום'. מכות כד,א), שכך בדומה ארבעים יום קודם יצירת הולד (שביצירה הוא מגלה קשר לתורה) יוצאת בת קול ומחברת בין בני הזוג כדי לגלות קדושתם בעולם (בין אם לאשה כמו שאמרנו, ובין אם לעצם החיבור בין בני הזוג שזה מביא שכינה ['דריש ר"ע: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן' וכו'. סוטה יז,א], כך שקשור לתיקון העולם, ולכן כעין קשור למתן תורה, שמביא תיקון לעולם [ולכן המשמח חתן זוכה לתורה, שזה נילמד מחמשה קולות במתן תורה [ברכות ו,ב], כיון שהחיבור בין בני זוג קשור למתן תורה – תיקון העולם]). לכן זה דומה שבתחילת הארבעים ה' השמיע שתי מצוות, עשה ול"ת, כעין כאן גילוי של איש ואשה, שהם שונים (כעין שזה עשה וזה ל"ת), אבל מחוברים יחד (כמו כלל המצוות, שהם תרי"ג שהם הנרמזים ב"תורה", שמאוחדים). נראה שתרי"ג המצוות גם רומז למה שאמר יעקב "עם לבן גרתי" (בראשית לב,ה). '"גרתי" – לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ... דבר אחר: "גרתי" בגימטריא תרי"ג. כלומר: עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים' (רש"י). שכך גם נראה שאנו כאן בעוה"ז רק כגרים – כארעים, "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר" (תהלים קמד,ד) [לכן גם נרמז גרתי בלשון עבר, שעובר כ"ך מהר שכעין כבר עבר], ונגד הסכנות של החטאים באה התורה ומצוותיה שלא ליפול לחטא, אלא לקדש את העולם (כעין דברי יעקב שלא למד מלבן הרשע אלא שמר מצוות), ושכר המצוות הם לעוה"ב, שאז אומר "גרתי" בעוה"ז וקיימתי את התורה ומצוותיה (כעין שיעקב מנסה להרגיע את עשו שלא קיבל את הברכות של יצחק, שכך השכר הוא בעוה"ב ולא בעוה"ז). וכן אולי כרמז שה' אומר "גרתי", שע"י תורה ומצוותיה אנו מתקנים את העולם לשכינה, שה' ישכון בעולם – במקום בשמים, ולכן כעין ה' אומר שמכח התורה עבר לכאן, במקום מה שכביכול גר קודם בשמים. (וכן רמז '... כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש הימנה – איני יכול, לומר לכם אל תטלוה – איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ"' (שמו"ר לג,א). לכן כנגד זה מרומז בתורה שכביכול ה' אומר שבשל התורה "גרתי" בשמים, שבשל התורה עזבתי ועכשיו אני דר כביכול עמכם).