סממני הקטורת כנגד השנה
"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה" (שמות ל,לד). 'ת"ר: פיטום הקטרת: הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה... ת"ר: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים' וכו' (כריתות ו,א). בפשטות הכמויות הם כדי שיצא קטורת כראוי [שמריחה היטב ועולה כראוי] (ולמדו שיש גם כמויות ששוות: '"בד בבד יהיה" – אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה. וכן שנינו הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה, ול' בד נראה בעיני שהוא לשון יחיד, אחד באחד, יהיה זה כמו זה' [רש"י. שמות ל,לד]). אולי אפשר שיש גם רמזים בקטורת, שמכינים שס"ה כנגד ימות החמה, והרי השנה העברית היא ע"פ העיבור, אז מה יש להכין כימות החמה? (בפשטות זה משום שכך יוצא הכי קרוב בחשבון הסממנים בשביל שנה, ולכן כך קבעו. ובפרט שהשנה הממוצעת היא 365 [אע"פ שאין בפועל שנה כזו] כך שמתאזן במשך השנים להתיישר הכמות עם השנים [ובכ"ז קשה קשה למה הודגש 'ימות החמה' ולא סתם 'ימות השנה']) אולי זה בא גם כדי לרמז בעשייתה לעניין של ימות החמה, שעליהם נאמר: 'דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה. שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם' (מכות כג,ב). 'שס"ה מצות לא תעשה – שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור' (רש"י) [וכן מפורש במדרש: 'ושלש מאות וששים וחמש מצות לא תעשה כמניין ימות החמה, ובכל יום ויום שהחמה זורחת עד שהיא שוקעת, צווחת ואומרת לאדם: גוזרני עליך במי שהגיע ימיך ליום הזה, אל תעבור בי את העבירה הזאת, ואל תכריע אותך ואת העולם כלו לכף חובה' (תנחומא "כי תצא" סימן ב). לפי זה גם מובן מדוע דווקא ע"פ ימות החמה ולא ע"פ העיבור, כדי להדגיש כעין שהשמש צועקת שלא יחטא, שצועקת את זעקת העולם. וזה דווקא השמש כעין רמז שהכל נראה לפני ה' (כמו ביום שרואים), שאינו יכול להסתתר בחטאו. או כרמז כמו השמש שיום מסמל טוב, שצועק שלא יביא רעה על העולם. או כרמז ל"תורה אור" (משלי ו,כג) שהשמש מייצגת את האור בעולם, שצועק שישמור על התורה שלא לחטוא. או שהשמש היא רמז לגוים ('תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה, סימן רע לעובדי כוכבים. לבנה לוקה, סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שישראל מונין ללבנה ועובדי כוכבים לחמה'. סוכה כט,א), שכעין רומז שלא יהיה קשור לחטא כגוים הקשורים לטומאה. או שאדם יושן בלילה, ולכן רוב הזמן שיכול לחטוא בו זה ביום, ולכן דווקא השמש טוענת, כיון שבזמנה זה חל ברובו]. לכן הקטורת שיש בה עניין של כפרה (כמו שלכן מקטיר הכה"ג כשנכנס לקה"ק ביוה"כ, וכן הקטורת מכפרת ומבטלת מגיפה [שבת פט,א]) בעשייתה מרמזת על ימות החמה (שס"ה), כרמז לכפרה על העבירות שאדם עושה בעולם. ובנוסף יש גילוי של הקטורת של יוה"כ, שלושה מנים יתרים, כרמז לכפרה שיש ביוה"כ (שזה קשור לעניין הכפרה גם לכל השנה, כי ביוה”כ דנים את האדם). זה מתבטא בשלושה מנים כנגד שלושת ימי הדין (ר"ה, יוה"כ והו"ר). או כנגד הכפרה שבהקשר ליוה"כ, שניתנת ע"י שלושה חלקים של כפרה שהאנשים עושים, או כנגד שלושת החגים הקשורים בגילוי זה (ר"ה יוה"כ וסוכות) [ויק”ר ל,ז]. נראה גם ששס"ח מרמז על 'שח-ס' שהקטורת כביכול מדברת בזכות ישראל ('שח' – מדבר, על ס' רמז למספר היסודי של בנ"י שזהו ששים ריבוא). שזה ע"י שמזכיר שבנ"י צדיקים וקדושים, שזהו גימטריה של 'חן שי', שמעלה את חינם של בנ"י ע"י שמזהה אותם כצדיקים שמקשורים לקידוש העולם, שלכן ראוים לש"י עולמות, ונקראים "אוהבי" [שבפס' שנרמז על ש"י עולמות נאמר "להנחיל אוהבי יש”] (סנהדרין ק,א). כן נראה שמרמז 'חס ש', שהקטורת גורמת שה' יחוס עלינו (שלכן גם מכפר ומבטל המגיפה) בשל שמגלה שאנו נושאים את שם ה' בעולם, שזהו רמז ב-ש', שרומז לתפילין של ראש שבהם האות ש': '(דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", תניא ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב) 'שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש – שכתוב בו רוב השם שי"ן ודל"ת' (רש"י). לכן נרמז כאן ב-ש', כהתחלת השם שד'י שבתפילין, שנקרא עלינו, שאנו מייצגים את שם ה' (ובטח לפי תוס' ד"ה 'אלו' שרק הש' הוא מהשם שד'י). נראה שבסממנין יש רמז לשנה (כמו שהובא 'כנגד ימות החמה', שכרומז לכנגד השנה) יש פעמיים שהם ארבעה סממנים באותו משקל, כרמז שיש בשנה שני סוגים, שזהו שנה של חמה ושנה של לבנה, ולכן פעמיים, וזה ארבעה באותו משקל, כנגד שיש ארבעה עונות בשנה. הקושט 12 כנגד חודשי השנה, וקילופה שלושה כרמז שמתחלקים החודשים לשלושה חודשים לכל אחת מארבעת העונות. וכן כרמז שב12 חודשי השנה יש שלושה חודשים בשנה שבהם יש חגים, שיש בהם מצוות עליה לרגל (תשרי, ניסן וסיון), כך שקרובים לה', ומזה משפיעים גם לשאר שיהיה קשר וקריבה לה', ולכן קנמון תשעה, שזה כנגד תשעת החודשים שבהם אין (חגים ו)עליה לרגל. בפעמיים ארבעה, יחד רומז לשמונה, כרמז למעל הטבע, שאנו באים להעלות את העולם לקדושה מעבר לחולין שמתגלה בו, וזה ע"י העיבור שבו אנו מגלים את מעלתנו בעולם, שאנו מגלי דבר ה' בעולם, שלכן אנו קובעים בעולם את העיבור: 'לא היתה השנה צריכה לעבר ועברוה שוגגים או מזידים או מוטעים. מנין שהיא מעוברת? תלמוד לומר (ויקרא כג, ד) "אשר תקראו אֹתם במועדם". "אתם" – אפילו שוגגים, "אתם" – אפילו מוטעים, "אתם" – אפילו מזידים. אם קראתם אתם, מועדי. ואם לאו, אינם מועדי' (ספרא. ויקרא כג,ב). שאנו קובעים לשנה איך להחשב כרצון ה'. במשקלים שיש גילוי בארבעה של שבעים, ויש גילוי בארבעה של 16, יוצא 86 (70+16), שמרמז על שם אלקים (=86), שהוא מרמז על הגילוי בטבע (שאלקים בגימטריה 'הטבע', כמו שמביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מהמקובלים [ב'תורת המקרא' בראשית 'ב'], בהקשר לבריאת העולם, ומחדש שהשם אלקים זה הגילוי בטבע, ושם הויה זה הצמיחה ופעולות האדם. כך שנראה גם כאן שמרמז שאנו פועלים על הטבע כדי לקדשו, לגלות את שם אלקים שמסתתר בו. לכן גם כנגד רמז לשם הויה שקשור למעשינו, זה מתגלה בארבעה במשקלים, כרמז לשם הויה שהוא בן ארבע אותיות). אולי בשבעים יש גילוי של ארבעה, כנגד שבחודש יש ארבעה שבתות, לכן רמוז בשבעים כרמז לשבתות (ששבעים בגימטריה קטנה זה שבע – רמז ליום השביעי, וכן כרמז שבשבת אנו מתחברים למנוחה של ה' מבריאת העולם, שנברא בעשרה מאמרות, ולכן מרמזים בשבעים כרמז לשבעה ימים ולעשרת המאמרות). אולי שבעים זה גילוי של שבתות בשנה שמשית (שהרי נרמז על ימות החמה), שבה 52 שבתות, ובנוסף יש 18 ימי חגים (שבוע פסח, שבועות, ר"ה, יוה"כ, שמונה ימים בסוכות), שבאלו מקדשים את הזמנים, ולכן יוצא שבעים (וארבע כנגד ששלוש פעמים עולים, ובשאר לא, ולכן נרמז בשלוש ועוד אחד [אחר], שזהו ארבע. או כרמז שלעתיד יעלו גם בשבתות למקדש [פסיקתא רבתי א. אמנם ראה ב'מועדי ישראל' "החודש הזה לכם”, שמרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, מראה שזה מחלוקת בחז"ל על הסבר הפס' “והיה מדי חדש בחדשו" וגו'], ולכן נרמז אחד כרמז לשבת). גם אפשר שמרמז על שנה מעוברת (כיון שמרמזים על ימות החמה אז מדגישים את השנה המעוברת שזה בשל ימות החמה, כדי לחברם לימות הלבנה), שבשנה מעוברת שלמה יש 385 ימים, שזהו 55 שבועות ולכן נרמז ב-55 שבתות, ולזה מתווסף 3 ימי הרגלים שבהם 15 ימים (שבוע פסח, שבועות ושבוע סוכות), יחד יוצא שבעים (ולכן מרומז בארבעה, כנגד שלושה רגלים ושבת). גם אפשר שבשנה פשוטה יש 353 עד 355 ימים, שזה מעל 50 שבועות, ולכן כעין בימים יש קשר ל51 שבתות (כיון שהימים מקושרים לשבת, ולכן הימים הנוספים קשורים לשבת שתבוא [בשנה הבאה]), בנוסף יש 12 ר"ח, ו-7 יו"ט [פסח יו"ט ראשון ואחרון, שבועות, ר"ה, יוה"כ, סוכות ושמ"ע], וכך יוצא שבעים. שבעים כפול ארבע יוצא 280 – פר, כרמז שבאים לתקן את העולם מקלקול העגל (שהוא בן הפר) ע"י חיבור לה' בימים הקדושים (ומהם משפיעים גם לכל שאר הימים) [אולי גם שבעים גימטריה ע', כרמז לקיצור של 'עשה', שמרמז על עשיית מצוות עשה, וכן כפול ארבע זה ר”פ, גימטריה של 'לב רמח', שחלים בנו מ”ע ומקדשים אותנו, שאנו משליטים את היצר הטוב שבלב על היצה”ר, שעושים מעשים של היצה”ט, שזהו מ”ע]. אולי 16 של ארבעה יוצא יחד בגיטריה 'סד', שזהו גימטריה של 'דין', שאנו באים לכפר ולהוריד ממידת הדין (שמתגלה בשם 'אלקים'), ולכן מרמזים לחבר לדין את שם הויה, שהוא בן ארבע אותיות (שלכן 4 באותו משקל) כדי להוריד את מידת הדין (לכן גם יוצא אחד פחות מהשם אדנ'י [=65], שאת שם הויה אנו מבטאים בשם אדנות, שגם הוא קשור כעין דין [כמו שאדון מחייב את עבדו], לכן בזה מרמזים על פחות משם אדנות, כרמז להורדת גילוי מידת הדין בעולם, שזה בחיבור לשם הויה [ארבע אותיות], שאנו מבטאים שרוצים חיבור לשם הויה ולא דרך הגילוי של השם אדנות [וזה קשור לקדושה בעולם, שלכן לעתיד יבטאו את השם ככתבו, שיהיה השם אחד, ולא מפוצל בין השם בכתבו ובקריאתו (פסחים נ,א), ולכן זה מביא רחמים, בשל רצוננו בחיבור לקדושה], שרוצים שלא יהיה פיצול בין הכתיבה והקריאה, לכן גם מרומז בהפחתה, כעין רמז להפחתה משנים לאחד, שלא יהיו שני גילויים – בכתב ובקריאה, אלא הכל אחד [שיתמעט הגילוי בקריאת אדנות, וישאר רק קריאה ככתיבה בשם הויה]). אולי 16 כנגד הזמנים שע"פ תאריך (להבדיל משבתות) יעלו בעתיד לרגל, שזהו ר"ח וברגלים, שבשנה מעוברת יש 13 ר"ח, ועוד שלוש רגלים, סה"כ 16. אולי גם כרמז לשנת החמה, שבה 52 שבתות, ועוד 12 חודשים, סה"כ 64, שבהם כיום לא עולים לרגל אבל לעתיד יעלו, כך שרומז על תיקון העולם (ולכן גם כימות החמה, כרמז לתיקון העולם, שהקלקול מתגלה בהקשר לטומאת הגוים שמונים לחמה). אולי קנמון תשעה מרמז שאם מחלקים את השנה (353) לתשע, יוצא 39 (וקצת), כרמז לל"ט אבות מלאכה שאנו שובתים כמו הקב"ה (לכן 39 וקצת, כעין רמז ל'... אבות מלאכות ארבעים חסר אחת' [משנה שבת ז,ב], שנשמע כעין קרבה לארבעים), ומקדשים בזה את העולם (וזהו 9 כחודשי לידה, כרמז לבריאת העולם) [אולי גם כרמז לל”ט מלקות, כרמז שה' יכפר עלינו, שיחשבו לנו זכויותינו במקום להכותנו]. וכן בשנה מעוברת (384) כשמחלקים בתשע יוצא 42 (ועוד), כרמז ללימוד תורה (“ודברת בם" [דברים ו,ז]) שבו מקדשים ומתקנים את העולם (והעוד [השארית] כעין רמז להוספה, שתמיד צריך להשתדל ולהוסיף בלימוד). הקושט שנים עשר, אולי מרמז שבשנה מעוברת יש 384 ימים וכשמחלקים ב12 יוצא 32, כרמז לבקשה מה' שיברא לנו לב טוב, ונחזור בתשובה ונדבק בו: "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא,יב). וכן רמז לתורה שמתחילה באות ב' (“בראשית") ונגמרת באות ל' ("לעיני כל ישראל"), שזהו אותיות ל"ב. קילופה שלושה, אולי רומז שאם ניקח חודש מעובר (384) ונחלק בשלוש יצא 128, שרומז על היותנו בנ"י שקשורים לא"י שמכפרת ומקשרת לה' ('אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון, שנאמר (ישעיהו לג, כד) "ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון"' [כתובות קיא,א]. וכן בארץ נחשבים קשורים לה' כראוי: 'ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י, אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל, ואפילו בעיר שרובה ישראל ... כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' [שם]), וכן מרמזת לאבות שהיו נאמנים, ולכן ראוי שה' ירחם עלינו ויקרבנו, כבניהם, שלכן אנו כבניו (“בנים אתם לה' אלקיכם" [דברים יד,א]). זהו 128 גימטריה של 'כח לך לך', שרומז לנאמנות אבות (שזהו הניסיון של "לך לך”), ולא"י (ש"לך לך" זהו הציווי ללכת לארץ). [אולי גם בשנה פשוטה יש 354 ימים, שכשמחלקים בשלוש יוצא 118, שזה בגימטריה 'אלקים והויה', שבאים לגלות את שם ה' בעולם, ולתקן את העולם שנברא בשני השמות האלה (בראשית ב,ד. ועוד), וכשעולה מידת הדין (אלקים) תעלה מולה מידת הרחמים (הויה), וה' ירחם עלינו. ויותר מזה נראה שבא לומר שאנו רוצים שנזכה לראות שהכל בא מהטוב, שכך יהיה לעתיד לבא: '(זכריה יד, ט) "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא, כולו הטוב והמטיב' (פסחים נ,א). כך שיש בזה בקשה לתיקון עולם שיהיה גילוי ה' בשלמות]. בקטורת יש חמשה כמויות משקלים (70,16,12,3,9) כנגד שבשנה פשוטה שלמה יש 355 ימים, כשמחלקים בחמש יוצא 71, כנגד הסנהדרין, כרמז שאנו מתקנים את העולם ע"י התורה (חמשה חומשים) ע"פ המסורת ולימוד החכמים, שהסמכות הקובעת היא הסנהדרים שבה 71 (גם הסמכות של עיבור החודש והשנה היא של הסנהדרין). יש 11 סממנים, כששנה מעוברת שלמה (385) מתחלקת ב11 יוצא 35, נראה שרומז לדין מיתה שלא הולכים אחר הרוב לרעות, ולכן במקרה של להרעה הולכים אחר ה-35 בסנהדרין ולא אחר ה36 שהכריעו להרע (רמב”ם הל' סנהדרין ט,ה), שכך אנו רומזים לה' שאף אם מעשינו נוטים להרע, שירחם עלינו (כעין הדין שלהרע לא מספיק רוב [שה' ירחם יותר ואף אם רוב גמור מכריע לרעה בכ”ז שירחם כעין משורש הדין שציוונו שיש מיעוט בהכרעה להרע]). (אולי גם כנגד ימות החמה 365 לחלק ל11 יוצא 33 [וקצת], כרמז שאנו מבקשים מה' שיאיר עיננו בתורה, שלא ירחיקונו החטאים והטומאה [שנרמז בימות החמה כגוים] מהחיבור לתורה, אלא נדבק בתורה, וה' יאיר עיננו בתורה: “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" [תהלים קיט,יח] [והעוד (השארית) רומז שה"גל עיני" הכוונה שיאיר עיננו לראות פירושים שלא מפורשים (רש”י שם), ולכן זה כעין הוספה על הנראה בסתם כך, ולכן רמז בתוספת של עוד]). [גם שנה פשוטה חסרה של 353 כשמתחלק ב11 יוצא 32 (וקצת מאוד) רמז לבקשת 'לב' טהור וחדש]. נראה ש11 הסממנים כנגד 11 הכוכבים, כרמז שע"י הקטורת באה כפרה לבנ"י, ואז מעלתנו עולה וזוכים להתברך להיות ככוכבים (שזה כעין קשור בעיבור, שמחשבים את גילוי הכוכבים – שמש וירח): ”כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" וגו' (בראשית כב,יז).