**סיכום קצר מתוך שיעור של הרב יגאל שנדרופי ראש ישיבת ישועת מרדכי**

שלום בית מתוך הפרשה – היחס לחסרונות אצל בן/בת הזוג.

מסופר על הרב ברוך טעם שביקש לקחת את האברך (שהיה לימים הרבי מצאנז) חתן לבתו. כאשר התברר לבת שהוא צולע, ביקשה לבטל את האירוסין. ביקש האברך לדבר אתה ביחידות. הוא הראה לה את דמותם המשתקפת במראה שהייתה בחדר. למרבה הפתעתה ראתה הכלה את עצמה עם רגל אחת קצרה מהשנייה. - "כך נגזר עלייך מן השמים", אמר לה החתן, "אך אני ביקשתי לקחת את החיסרון הזה על עצמי".  הזוג התחתן, ושושלת צאנז משתלשלת מהזיווג הזה.

מבט עמוק על חסרונות בן הזוג

בפשטות מסבירים שהרבי מצאנז עשה חסד זה עם כלתו מכיוון שידע שעבורה ההתמודדות תהיה קשה מדי. אך אנו מבקשים להסתכל על הסיפור בעומק גדול יותר - פעמים יש לאדם טענות על אשתו שיש לה חיסרון כזה או אחר. אבל אצל הרבי מצאנז המבט היה עמוק הרבה יותר: החיסרון אינו 'שלה' ולא 'שלי', אלא של ה'זוג'. השאלה היא רק מי מהשניים לקח אותו על עצמו. אין כאן 'היא' ו'אני', אלא אנחנו 'זוג', וה'זוג' לוקח על עצמו 'תיק' - אנחנו "בָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב' כ"ד). זה לא ש'היא' לא יודעת להסתדר עם הבנק, או לבשל, לנקות וכדומה, אלא זה 'אנחנו' - ולא משנה אצל מי החיסרון נמצא לפועל.

כשם שאדם שיש לו פצע מוגלתי מכוער, יכול להסתכל עליו בשוויון נפש, אך אם יראה את הפצע במראה הוא פתאום ייחרד למראה הדוחה של המוגלה. כך, כאשר אדם מסתכל על עצמו הוא מאוד סלחן ומוכן לקבל הכל, אבל כשהוא מסתכל במראה - זהו כבר 'מבט מבחוץ', מבט שונה לגמרי, מבט המדגיש הרבה יותר את הפגמים והחסרונות.

זהו ההבדל בין שני המבטים: האם אדם מסתכל על אשתו במבט חיצוני שרואה 'פגמים' ו'חסרונות', או שהוא מסתכל עליה כעל עצמו, כעל חלק מה'זוג' ששניהם שייכים אליו – "והיו לבשר אחד". בשמים הנשמות של בני הזוג היו מאוחדות ולעולם הזה הן ירדו בשני גופים. מטרתנו היא לחזור ולאחד את שתי הנשמות שלנו, להיות 'זוג' אחד, כפי שאומר האדם הראשון, "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת... וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב' כ"ג).