"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וגו' (בראשית א,כו). 'א"ר סימון: בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו”. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, הה"ד (דניאל ח) "ותשלך אמת ארצה”. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ. הדא הוא דכתיב (תהלים פה) "אמת מארץ תצמח"' (ב"ר ח,ה). בפס' מובאים כזוג "חסד ואמת”, וזוג שני "צדק ושלום". לכאורה היה צריך לחבר בין אמת ושלום שאומרים דבר אחד, וחסד וצדק שאמרו דבר אחר? אמנם בפשטות אפשר שנדרש כעין שזה עמד מול זה וזה מול זה, ולכן באים כזוגות שניצבים טענה מול טענה, ואין הכרעה, עד שלכן ה' היה צריך להפיל את האמת. אולם נראה שיש בזה גם רמז, מדוע דווקא ארבעה אלו הם הטוענים? אלא שהעולם הוא ששת אלפים שנים: 'תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח' (סנהדרין צז,א). באלפיים הראשונים היה את אדם הראשון, שהוא ההתחלה של הבאת חורבן לעולם (בחטא עץ הדעת, שעונשו היה צריך להיות שימות ביום אכלו, וממילא גם כל העולם שנברא בשבילו יחרב [ואף פגם בכל העולם בחטאו]), והיה גם את דור המבול שהעולם נחרב כמעט לגמרי, שזה כעין דימוי לחטא אדם הראשון שכמעט החריב את העולם (ועונשם נגזר על הגזל, כעין אדם הראשון שלקח ואכל מעץ הדעת שה' לא הרשה לו לאכול ולכן כעין גזל). לכן בתחילה יש טענה נגד בריאת העולם כיון שיחטא, וזה מתגלה באמת ושלום. אדם הראשון חטא בגילוי של אמת, שהקב"ה חותמו אמת ('דאמר רבי חנינא: חותמו של הקב"ה אמת'. שבת נה,א). ואדם הראשון בחטאו כעין גילה בעולם כאילו ח"ו אין חותם לקב"ה, שהוא לא מתגלה ח"ו בעולם, ולכן יכול לאכול נגד רצון ה'. יותר מזה, אדם הראשון שאכל מעץ הדעת גרם שכבר לא יפעל ע"פ שיקול של אמת ושקר, אלא גם נכנס שיקול של טוב ורע (שקשור לתאות), מה שלא היה לפני החטא (מורה נבוכים א,ב). לכן חטאו של אדם הראשון מתגלה בפגיעה במידת האמת (שאין רק גילוי של אמת, אלא גם עיוות של טוב ורע). לכן גם ה' השליך את מידת האמת לארץ, כי היא ההתחלה בעולם, ולכן צריך למנוע במיוחד ממנה לטעון נגד התחלת העולם, ולכן זרקה לארץ ובכך (כשכבר יש הכרעה של שנים מול אחד [שנשארו] בשמים) הכריע לברוא את האדם. דור המבול חטא מאוד, ועונשו נגזר על הגזל: 'א"ר יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר (בראשית ו, יג) "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ"' (סנהדרין קח,א). שזה גילוי של קטטה, שלוקח מאחר נגד רצונו, שזהו טענת מידת השלום. מול זה באו אלפיים שנות תורה, שבהם מתגלה אברהם (שאצלו מתחילים האלפיים שנה [ע"ז ט,א]) ואח"כ קבלת התורה לבנ"י, כעין אברהם מול אדם הראשון שהיה התחלה (כך אברהם התחלה לבנ"י ולקשר לתורה), ומתן תורה מול המבול, שאילו לא היו מקבלים את התורה העולם היה נחרב (שבת פח,א), ובנ”י עם התורה מתקנים את כל העולם, מול המבול שהיה חטא של כל אנשי העולם הרבים. באברהם מתגלה מידת החסד "חסד לאברהם" (מיכה ז,כ), שהיה מכניס אורחים ובכך מקרבן לה', להיפך מחטאו של אדם הראשון להתרחק מגילוי ה' ע"י אכילה (מעץ הדעת), אברהם היה ע"י האוכל מקרב לגילוי ה': '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (סוטה יא-ב). זהו מידת החסד שעומדת מול מידת האמת (ולכן מובאים כזוג בפס', זה מול זה, בגילוי של ההתחלות). בקבלת התורה יש קשר למתנה, שעצם התורה היא מתנה: 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא' וכו' (ברכות ה,א). כך שהתורה היא מתנה. בנוסף, משה קיבל את התורה במתנה: 'וא"ר יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמ' (שמות לא, יח) "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו"' (נדרים לח,א). בנוסף, משה נתן את פלפול התורה (להבין דבר מתוך דבר) במתנה לישראל: 'אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר (שמות לד, כז) "כתב לך" "פסל לך", מה פסולתן שלך אף כתבן שלך. משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר (משלי כב, ט) "טוב עין הוא יבורך" וגו' … פילפולא בעלמא' (שם). ממילא בתורה (ובפרט בנתינתה) יש גילוי של מתנה, שזהו טענת מידת הצדק, שעושה צדקות. זה מול מעשי דור המבול שעשו ההיפך מצדקה לאחר, שהיו גוזלים מהשני. לכן עמדו "צדק ושלום" זה מול זה. ה' הפיל את מידת האמת, שהיא חותמו של ה', כאמירה שתרד למטה ותגלה את ה' (כחותמו), וזה בא ע"י תיקון התורה, עד שיגיע התיקון השלם, בימות המשיח. לכן נאמר "אמת מארץ תצמח", שלשון צמיחה נאמר על המשיח ("בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה". ירמיהו לג,טו. ועוד). שזה מרמז על התשובה של ה', שבסופו של דבר העולם יתוקן (ויהי גילוי ה' בעולם [כחותמת]), ולכן ראוי לברוא אדם, שזה יתגלה באלפיים שנות המשיח – כשהמשיח יבוא. בזמן המשיח יהיה גילוי של היפך מטענות האמת והשלום. שהמשיח 'רבא אמר: דמורח ודאין, דכתיב (ישעיהו יא, ג) "ולא למראה עיניו ישפוט”, (ישעיהו יא, ד) "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ"' (סנהדרין צג,ב). יוצא שיש בו גילוי חזק של אמת, שמריח מי החייב, ששופט דין אמת ע"פ ריח, שזה גילוי של מהותו שיש בו קשר עמוק וחזק לרוה"ק, עד שמתגלה במציאותו שמריח את האמת. מעלת המשפט של המשיח גם משפיעה לכל העולם, שלא יהיו עוד מלחמות: “ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב,ד), שזהו כנגד מידת השלום שטענה שהם בעלי קטטות, לעתיד יפסקו הקטטות. לכן זהו בעצם בזכות התורה שמול גילוי הרע (שמתגלה במיוחד באלפיים שנות התוהו), בסוף העולם יתוקן, ולכן ראוי לברא אדם. וזהו הגילוי של הצמיחה מהארץ כרמז למשיח. (נראה שההמשך במדרש: 'ר' הונא רבה של צפורין אמר: עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו, ומתעסקין אלו עם אלו, בראו הקב"ה. אמר להן: מה אתם מדיינין? כבר נעשה אדם'. שזה רמז שהתדיינו האם אדם ראוי ליברא, וה' אז ברא, כרמז שכעין הכריע בעצמו [כמו שהשליך בעצמו את האמת, שפעל להכריע בעצמו]. אולם אולי רמז שהמלאכים התווכחו האם אדם יכול להיות מתוקן, וה' הכריע ועשה, כיון שה' קבע שהתורה תנתן לאדם, ולכן בזה ודאי יכול האדם לתקן, אבל המלאכים סברו שהתורה לא צריכה להיות אצל האדם [שבת פח,ב-פט,א], ולכן התלבטו והתווכחו האם יכול האדם להיות מתוקן, ולכן האם ראוי לבראותו. אבל ה' קבע וברא כביטוי שע"פ דעתו ודאי שהאדם ראוי ליברא, כיון שיכול לתקן ע”י התורה).