חשיבותה של "יראת העונש" ה"פשוטה" להביא עלנו שנה טובה ומתוקה.

עזרא ובית דינו תקנו לקרוא את פרשת הקללות לפני ראש השנה, "תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות... שבמשנה תורה קודם ראש השנה... כדי שתכלה שנה וקללותיה" (מגילה ל"א:). נשאלת השאלה, כיצד קריאת ה"קללות" גורמת לכך שיגמרו הקללות ויגיעו ברכות במקומם?

מסופר בספר נחמיה על ראש השנה הראשון לאחר עלייתו של עזרה לארץ, כל העם מתאספים ביום ראש השנה ומבקשים מעזרא שיקרא בספר התורה, "וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל". עזרא קרא בפניהם את הקללות שבפרשת כי תבוא[1] והדבר גרם לצער גדול והעם מתאבלים ובוכים, עד שאומרים להם עזרה ונחמיה, עליכם לשמוח שמחה גדולה ביום הגדול הזה – ואם תשמחו זה ייתן לכם כוח, "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹוקֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח' א'). כאן נחזור ונשאל, אם עזרא רצה שעם ישראל ישמחו בראש השנה מדוע גרם להם לבכות, ואם רצונו היה שיבכו ויחזרו בתשובה, מדוע אמר להם לשמוח?!

נוסיף ונשאל בסיגנון דומה, עם ישראל במעמד הר סיני, פונה למשה רבינו, ובקשו ממנו מתוך פחד גדול, שידבר איתם הוא בעצמו במקום שישמעו את קול ה', "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוקִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ' ט"ז) על כך הוא עונה להם, "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוקִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ". לכאורה התשובה לא מובנת, מצד אחד "אַל תִּירָאוּ" ואילו מצד שני הוא אומר להם באותו משפט שמטרת ההתגלות של ה' היא דווקא ליצור ייראה, "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ"?

שתי דרכים להגיע למטרה

כדי לענות על שאלות אלו נציג משל, מלמד ב'חיידר' אמר לתלמידים שמי שיתנהג שלא כהוגן יאלץ לקבל עונש. בכל פעם שילד אכן עבר על הכללים המלמד עשה את עצמו כאלו הוא עומד להעניש אותו אבל ברגע האחרון "ריחם" על הילד הנבהל ו"וויתר לו". מעשה, ואחד התלמידים התחצף, קרא לו המלמד לקבל עונש, התריס בפניו התלמיד ואמר, "אני יודע שבכל מקרה לא אקבל עונש, אתה בכל פעם מאיים ואף פעם לא עושה". "אם כך", אמר המלמד, עליך לקבל את העונש בפני כל הכיתה. כל עוד אתם חוששים מן העונש וזה בעצמו גורם לכם לא לסטות מן הדרך. ואין לי צורך להוציא לפועל את העונש. אבל, אם אינכם חוששים, אתם עלולים להתדרדר ולפגוע בעצמכם ובאחרים, לכן עלי להראות שהאיום אכן רציני.

באופן דומה יש להסביר את כוונת הגמרא "תכלה שנה וקללותיה", כאשר תשמעו את הקללות - אם תיקחו את הדברים לתשומת לבכם, ותפתחו בליבכם "יראה", הרגשה אמתית שהאיום הוא רציני ואכן יכול להגיע. מעשה שלילי גורר תגובה שלילית! כפי שאנו אומרים פעמיים ביום בקריאת שמע[2]. ובכך תמנעו מלחטוא, שוב לא יהיה צורך להביא את הקללות ותחל שנה וברכותיה.

בדרך זו יש להסביר גם את התנהגותו של עזרא ואת דברי משה רבינו לעם ישראל, אין מטרה שיהיה "פחד מוות" מה'. לעונש יש תפקיד והוא מגיע בהשגחה, עלינו לפתח בקרבנו "יראת העונש" שתגרום לנו ללכת בדרך הישר. ולאחר שבנינו בקרבנו הרגשה זו. עלינו לשמוח שמחה גדולה על שאנו זוכים להיות חלק מעם ה', המוציאים לפועל את מלכות ה'!

כל אחד יכול

"יראת העונש" שמצפים מאיתנו לפתח, מיועדת לכל אחד מעם ישראל בכל דרגה רוחנית. היא היסוד לכל המדרגות האחרות. זאת אנו לומדים מדרך הפניה של ה' לאהרון הכהן, הוא מזהיר אותו בצורה חריפה מאוד, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת" (ויקרא ט"ז א'), כפי שמפרש רש"י, "שלא ימות כדרך שמתו בניו". ה' לא מסתפק בתיאור האיסור, אלא מאיים ומזכיר את מות בניו, "משל לחולה שנכנס אצלו רופא. אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב... שלא תמות כדרך שמת פלוני". כל זאת כדי ללמדנו שמדרגת "יראת העונש" הכרחית בכל מעמד ובכל דרגה רוחנית. על כל אחד לעשות מאמץ כדי לפתח בליבו יחס זה אל המציאות. והוא זה שיביא לכך ש"תכלה שנה וקללותיה" והשנה הבאה עלינו לטובה תהיה מלאה ברכה ושמחה.