מהפכת חזקיהו מאוסה בעיני ה'?
נכתב על ידי איתיאל, 21/7/2020
הפטרת חזון - מבחינת הזמן מיוחסת לימי חזקיהו, שבה כבש מלך אשור את כל ערי יהודה חוץ מירושלים - "ארצכם שממה, עריכם שרופות אש, זרים אוכלים אותה...ונותרה בת ציון כסוכה בכרם" (עיין רד"ק). היא מתארת מצב בו יש עבודת ה' גדולה במקדש, אך חורבן כמעט מוחלט על יהודה. תיאור זה אינו מתאים לשום תקופה אחרת בימי ישעיהו, מלבד לימי חזקיהו.
בזמן שבמלכים ובספר דבה"י מהללים את חזקיה שחזר לעבוד את ה' באמת, שחידש את עבודת המקדש ואת מתנות הכהונה - ישעיהו מבקר בחריפות "למה לי רוב זבחיכם וכו'".
לא ניתן לומר שהאשמה המוסרית נתונה רק על העם ולא על המלוכה, שכן הנביא מציין כאשמים את "קציני סדום" ואת "שריך סוררים".
איך ניתן להסביר את הסתירה?
דבה"י ומלכים מציירים את ההיסטוריה כפי שהמלך רואה אותה. והוא מודד רק לפי היחס למקדש ובין אדם למקום.
ואז נתקעים. פתאום יש חורבן מלא של כל מלכות יהודה חוץ מירושלים שניצלה בנס.
ויש גם השוואה נוראה מתבקשת. בימי אחז אבי חזקיהו, שעבד כל ע"ז אפשרית (עד כדי שייבא מזבח ארמי למקדש) - הייתה רווחה כלכלית והצלחה פוליטית. ובימי חזקיה - חורבן כמעט גמור.
המסקנה היא שחזקיה לא בכיוון. השאלה למה? זה שאלה רועמת ששואל כל לומד מלכים ודבה"י. הספר בכוונה משאיר את השאלה ללא תשובה, כדי להבליט את המסר: תיקון רוחני המתבטא רק בעבודת המקדש - אינו מלא!
בשביל זה צריך את הנביא. שמסביר שזה בדיוק ההיפך. כיוון שאין בין אדם לחבירו - התיקון בין אדם למקום לא רק שלא מועיל, אלא אפילו מכעיס ומבליט את העיוות המוסרי.
כמו במשנה באבות עם משל העץ שענפיו מרובים משורשיו. הסיבה לנפילתו היא לא מיעוט השורשים, אלא דווקא ריבוי הענפים.
המלך מנשה חטא הן בבין אדם למקום - בריבוי עבודה זרה, והן בין אדם לחבירו - בשפיכת דמים לרוב. אך הוא מלך מלוכה יציבה וארוכה.
עלינו להסביר:
מחד, חטא עבודה זרה הוא חמור ביותר. ואכן גזירת החורבן מיוחסת למנשה, גם אם הוא לא נענש בימיו.
אך גרוע מזה היא עבודת ה' בתפיסה מוטעית, המקדימה בין אדם למקום לבין אדם לחבירו. מצב כזה גורר תגובה מיידית.
ישעיהו מתאר שזה מעורר כעס ודחייה אצל ה': "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח".
מה רצוי בעיני ה'?
אנו קוראים בכל שנה בהפטרות ויקרא וצו את הנביאים הצועקים "כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתי אותם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח". כל השומע משתומם. הרי לפני חמש דקות קראנו פרשות ארוכות המפרטות את ענייני "עולה וזבח"!
אלא שהקרבן צריך להיות שיא של עבודת ה', שתחילתה בניקיון מוסרי. וכשזה אינו כך - זה מרתיח. יותר מטעות של עבודה זרה.
משל למה הדבר דומה? אשתמש במשל שהנביא הושע רגיל לתת ליחסי ה' ועם ישראל - בעל ואישה בוגדת.
אישה הרועה בשדות זרים. הבעל ודאי מאוכזב ופגוע. אך הוא לא מבקר ומגיב לכל קלקול שלה, כי היא לא אצלו.
לעומת זאת, כשאישה בביתה פוגעת בבעל ועושה מעשים מקולקלים, ומבקשת לפתותו במתנות - הרי המתנות עצמן מכעיסות ביותר וגוררות תגובה מיידית.
זהו המסר של ההפטרה שלנו: רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני. חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה".
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
