השימוש של התורה בלשון הכפולה בבריאת האדם
נכתב על ידי ברוך עינב, 21/6/2020
בס"ד
מעניין מאוד לראות בתיאור בריאת העולם בפרשת בראשית התורה מתארת את הופעת האדם בעולם בשתי צורות שונות, האחת משורש ברא והשניה משורש יצר, כשההבדל ביניהם שבריאה היא יש מאין ויצירה היא יש מיש, וכך בפסוק אחד כתיב: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז), ובפסוקים אחרים: "וַיִּיצֶר ד' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה... וַיִּטַּע ד' אֱלֹקִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם, וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (שם ב, ז-ח).
נתחיל מהעובדה ש-ד' יצר את האדם יש מיש, היינו מחומרי גלם ומציאות קיימת, אלא שידוע שהאדם מורכב משני צדדים שונים בתכלית, האחד גשמי והאחד רוחני.
הצד הגשמי של האדם הוא גופו החומרי אותו גיבל ד' מהצד החומרי של העוה"ז, כאשר כל פרט בעולם העניק לו משהו מעצמו, כמו האדמה ממנו הוא נוצר, כדכתיב: "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (שם ג, יט), מעפר שהוא מארבע כנפות הארץ כדי שבכל מקום בו ימות האדמה שם תסכים לקלוט אותו*, ועוד שכל אחד מבעה"ח העניק לו משהו ממנו.
והצד הרוחני של האדם זאת נשמתו הקדושה והנצחית, שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כסא הכבוד, ואותה ד' העניק לו מעצמו יתברך ממש כשנפח אותו באפיו, כדכתיב: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (שם ב, ז), וגם: "מאן דנפח מדיליה נפח" (זהר, בראשית יח:).
וס"ס התורה מציינת שהאדם הוא לא רק בחינת נוצר יש מיש אלא גם בחינת נברא יש מאין, היינו שמציאות היש שלו שלא היתה טרם בריאתו נבראה מהאין היינו מהאינסוף ב"ה, כדכתיב: "מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכא, א), היינו עזרי יבוא מהאין היינו מ-ד', שאחד מהשמות שמתארים אותו יתברך הוא אור האינסוף**, ואחד הפירושים לפסוק הוא שבהרבה מצבים המפתח לישועה לה מחכה האדם עוברת דרך ההכרה בעובדה שהאחד והיחיד שיכול באמת לעזור לו זה רק ד' יתברך ולא אף אחד אחר***, כדכתיב: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּ-ד' וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז, ז), וגם: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ד'" (בראשית מט, יח), וגם: "רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּ-ד' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י), וגם: "גּוֹל עַל ד' דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה" (שם לז, ה), וגם: "וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ד'" (שם ט, יא), וגם: "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַ-ד' כִּי גָמַל עָלָי" (שם יג, ו), וגם: "בְּטַח בַּ-ד' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה, וְהִתְעַנַּג עַל ד' וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (שם לז, ג-ד).
ועוד שס"ס נבראה כאן בריאה חדשה שלא היתה קודם לכן, שהרי לפני בריאת העולם המציאות היחידה שהיתה היא של האינסוף ב"ה, שהוא שלם בכל שלמות אפשרית, אינסופי, בלתי מוגבל, נותן ומשפיע****, ואורו היה ממלא את כל העולמות וכל ההוי'ה, כפי שנאמר בתורת החסידות על ד' שהוא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין" (), כשלא היתה מציאות וקיום של נבראים, שהרי גם המלאכים נבראו במהלך ששת ימי בראשית, לדעת רבי יוחנן ביום השני לבריאת העולם ולדעת רבי חנינא ביום החמישי (בראשית רבה ג, ח), ולאחר בריאת העולם והאדם, שהוא נזר הבריאה, בתוכו נבראה כאן מציאות חדשה של נבראים ונאצלים, שהם יצורים שמשתלמים, מיתקנים ומתעלים, ומורכבים משילוב של נשמה קדושה, נצחית ואלוקית ביחד עם גוף שפל, זמני וגשמי, שהם גם מקבלים מאחר והם חסרים ולכן הם זקוקים להרבה דברים גשמיים ורוחניים כדי לחיות ולהשלים את עצמם, וגם נותנים, שהרי האדם מצווה להידבק ב-ד' ולהידמות לו במידותיו*****, ומתוך כך ניתן להבין את דברי החכם באדם: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז), שככל שהאדם נותן יותר מעצמו ומקבל פחות מאחרים כך הוא מתדמה יותר ויותר לבוראו וזוכה להידבק בו יתברך, כדכתיב: "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה. תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו. אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ד' אֱלֹהָיו" (תהלים קמו, ג-ה), וגם: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (שם טו, טז), וגם: "כֹּה אָמַר ד' אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ד' יָסוּר לִבּוֹ" (ירמיהו יז, ה), וגם: "וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ ד' אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם אֶלָּא לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה וְהָרְחָבָה הָעֲשִׁירָה וְהַפְּתוּחָה" (ברכת המזון).
החידוש בבריאת בני האדם הוא שהיא איפשרה למלכו של עולם להאציל ולתת לברואיו וגם להביא לידי ביטוי את מידת הרחמים, ואמנם תמיד הוא היה מלך אלא שלאחר בריאת בני האדם יש לו גם עם.
ולאחר מכן הבנתי שהמהלך הזה למעשה מהוה תשובה לקושיה ידועה - מדוע התורה כותבת על האדם פעם בלשון בריאה ופעם בלשון יצירה.
ולא רק שאין כאן כל סתירה אלא שהתורה היתה חייבת להשתמש בשני המושגים השונים האלה כדי שתתקבל התמונה השלמה והאמת במלואה, מאחר והאדם הוא גם בחינת נברא וגם בחינת נוצר.
כפי שנלמד מהמילה "אדם" עצמה שגם היא בעלת משמעות כפולה, אדם מלשון "אדמה" (עפר) כנגד הגוף הגשמי שלו וזה שייך יותר לעובדה שהאדם נוצר, ואדם גם מלשון "אדמה לעליון" כנגד הנשמה האלוקית שלו וזה שייך יותר לעובדה שנברא, שהשילוב הזה הוא דבר חדש, אדם משתלם שיש לו זכות בחירה שעומד בנסיונות.
___________________________
* וזה הטעם של אחד המנהגים בהפרשת החלה שהאשה עושה כשהיא לוקחת בצק מארבעה קצוות, מהטעם שכשם שהיא החטיאה את אדם הראשון שנקרא "חלתו של עולם" וגרמה לכל מציאות החיים של האדם להתדרדר לעולם השפל הזה, כך היא תהיה זו שתתקן היכן שקלקלה.
** ולא שהוא באמת אור, שהרי צריך להיזהר מאוד שלא להגשים את ד' וכל מה שקוראים לו יתברך כך זה כי אור זה הדבר הרוחני ביותר שהאדם יכול לתפוס בשכלו מכל מה שיש בעוה"ז.
*** כמו מנשה שהכניסו אותו לדוד והתחילו לבשל אותו, וכשראה שכלתה עליו הרעה התחיל לפנות לכל סוגי העבודה הזרה שהכיר ומתוך כך לא נושע עד שפנה לבורא עולם שחתר חתירה מתחת כסא הכבוד והצילו, ללמדנו כמה גדולה התשובה ועד כמה מחכה לה ד' יתברך אפילו מאחד הרשעים הגדולים ביותר שהיו בישראל כמו מנשה, שאין לך דבר העומד בפני התשובה.
****וגם מה שנדמה לאדם שהוא נותן לבורא עולם נחשב לזכות שקיבל מבוראו לתת כדי להידבק בו ולהידמות לו יתברך.
***** וגם מכאן מובנת החשיבות לשאת אשה ולהביא ילדים לעולם שיעזרו לאדם לתקן את עצמו, להידבק ב-ד' ולהידמות לו יתברך כשידאג ויעניק להם את כל מחסורם הן ברובד הגשמי והן ברובד הרוחני וירחם עליהם.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
