"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ,א). '"ותמת שם מרים" – (מו"ק כח.) למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת' (רש"י). פרשת פרה אדומה נסמכה למיתת מרים לומר שמיתת צדיקים מכפרת. אולם מעבר לעצם הרמז הזה מקשה מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' “חקת") שיש מרחק גדול מאוד של זמן בין אמירתה של פרשת פרה אדומה למיתת מרים, כיון שמרים מתה בסוף הארבעים שנות המדבר, בעוד שפרשת פרה נאמרה במרה (או קצת אחרי), ונעשתה ב-ב' ניסן בשנה השניה. כך שיש הבדל גדול מאוד של שנים, אז מדוע הובאה רק כאן? (ז"א מובן שהוסמכו כדי לרמז למיתת צדיקים שמכפרת, אבל זה ראוי כשזה בערך אותו זמן, אבל כאן שיש הפרש גדול מאוד של שנים, לא ראוי לאמור רק אחרי כ"ך הרבה שנים רק בכדי לרמז זאת.) ומסביר שבכוונה היה עניין בתורה לומר את הפרשה של פרה אדומה לקראת סוף זמן המדבר, כדי לרמז על הטהרה השלמה. ישנם ארבעה סוגי טהרה: טהרת הגוף (כמקוה, ועד אפר פרה אדומה), טהרת הלב והמידות, טהרה רוחנית עליונה שה' יערה עלינו מים טהורים לעתיד לבא וטהרת א"י. לכן בכוונה הוסמכה פרה אדומה שהיא טהרת הגוף לקראת הכניסה לא"י, כיון שבמדבר לא יכלו להגיע לשלמות הטהרה, ופרה אדומה מייצגת את טהרתם של ישראל. לכן הובאה דווקא לקראת הכניסה לארץ, לומר שאילו היו זוכים היו יכולים להגיע לשלמות הטהרה (בארבעת הסוגים) בכניסתם לארץ. [ראה שם. ודפח"ח]. נראה לומר על בסיס זה הסבר לסיפור המובא בגמ': 'אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א"ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם, ומשינא ידיה, ומצלי, ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. א"ל: ויש דוגמתן בעולם הזה? אמר ליה: איכא ר' חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו. אמר משיב הרוח, ונשבה זיקא. אמר מוריד הגשם, ואתא מיטרא. כי מטא למימר מחיה המתים, רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא? אמרי: אליהו! אתיוהו לאליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו' (ב"מ פה,ב). ברור שיש המון עומק נסתר בסיפור הזה, אולם נראה לפרש שאולי אפשר שרבי ידע שיש בו קשר לעניין המשיח, כמו שמובא בגמ': 'אמר רב: אי מן חייא הוא, כגון רבינו הקדוש. אי מן מתיא הוא, כגון דניאל איש חמודות' (סנהדרין צח,ב). ['אי מן חייא הוא כגון רבינו הקדוש – אם משיח מאותן שחיים עכשיו, ודאי היינו רבינו הקדוש, דסובל תחלואים וחסיד גמור הוה, כדאמרינן בבבא מציעא (דף פה.)' וכו'. רש"י]. לכן כיון שיש לו קשר למשיח, כאשר אליהו לא בא אליו, וסיפר שהתעכב בשל תפילת האבות, כדי שלא יביאו את הגאולה לפני זמנה. הבין רבי שיש עכשיו זמן שקשור לגאולה, שהרי תמיד אליהו היה בא ולא מאחר, גם בר"ח. אז מה השתנה עכשיו? לכן הבין שעכשיו יש זמן שקשור יותר לגאולה, ולכן אליהו נזהר עתה יותר מכרגיל. וזה במיוחד היה בר"ח שיש בו גילוי של מעלה לעתיד לבא (שיתעלה להיות במעלה גדולה יותר [ראה באריכות ב'מועדי ישראל' 'מעמדו של ר"ח...' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א]), ולכן רבי ראה בזה כרמז לזמן ראוי יותר לגאולה באחישנה. לכן שאל מי יש כדוגמתם בעולם, כדי שיפעל באתערותא דלתתא, שיראה שיש מוכנות מצידנו, ולכן יביא בכך את הגאולה. וגזר צום כדי שיתפללו כולם יחד (ר"ח ובניו), או כדי לטהר בכך את האנשים שיהיו ראויים לגאולה (או שיהיו כקשורים לקשרו כמשיח, בשל שהיה בעל יסורים ['סובל תחלואים'. רש”י], ולכן בתענית יעשו דימוי למעלתו, ויראו בכך את התגלות קשרו כמשיח אצל כולם). אז העמיד רבי את ר"ח שיתפלל (שהוא בתפילתו כאבות, וכן יש בו מעלה גדולה של לימוד תורה לבנ"י [כמו שמובא בב”מ לפני זה], שאולי מזה יש לו כח תפילה כאבות, ובפרט לגאולה שאז העולם יהיה דבוק בתורה כראוי). כשהחלו להתפלל תפילת מחיה מתים, שיש בה קשר לגאולה העתידה, התגלה קודם הדימוי לגשמים, כמו הסיבה שקבעוה שם: 'מזכירין גבורות גשמים. מאי טעמא? אמר רב יוסף: מתוך ששקולה כתחיית המתים, לפיכך קבעוה בתחיית המתים' (ברכות לג,א), ממילא הגשמים קשורים בדימויים לזמן הגאולה, כך שיש בהם קשר. לכן כאשר אמר משיב הרוח, נשבה הרוח, שזהו רוח פיזית, אבל מקורה בתפילה, ולכן דבוקה בשורשה בקדושה, ולכן יש בזה דימוי גם לרוח האדם, ולכן בהקשר לגאולה תהיה לזה השפעה מצד הטהרה של רוח האדם (טהרת הלב והמידות). כשאמר מוריד הגשם התחיל לרדת גשם, שזה דומה ל"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" וגו' (יחזקאל לו,כה). ונשאר רק לומר מחיה מתים, שזהו הגאולה השלמה, שהיא קשורה גם בטהרת הגוף, כעין תיקון לטומאת מת, שקם לתחיה, שזה קשור לטהרת הגוף (כפרה אדומה). רבי היה נשיא בא"י (שכל העולם – גם בחו"ל היו כפופים לו), כך שקשור גם לטהרת א"י, ולכן בזה היתה באה הגאולה. אולם בכ"ז לא היה אז עדיין ראוי לגאולה. לכן אליהו הוכה במכות אש (כמכות מרדות, עונש על שגילה והביא לעשיה שלהם), כרמז שיבוא בכך חורבן ואש, שריפה ואסון, כי לא ראוים כרגע. אליהו קיבל ששים מלקות, כעין רמז שיבוא אסון על בנ"י, שיסודם ששים ריבוא (היוצאים ממצרים). ואף כרמז של בטל בששים, כעין לומר שלא יפעל את שליחותו כמכריז על זמן הגאולה ("הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" [מלאכי ג,כג]. ואף ששים כרמז לאות ו' החסרה כאן שמובא "אליה" בלי ו' בסוף). אז בא אליהו ובלבל דעתם, כדי שלא יתפללו כראוי, ולשם כך בא בדמות דב של אש, שכעין מה שהיכוהו ששים מכות אש, כך 'דב' גימטריה שש, ובצורת אש. גם רמז בזה שעדיין העולם לא תוקן כראוי, ולכן במקום גאולה זה יביא לאש בעולם [במקום 'בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא' (מגילה יז,ב) יבוא רק חורבן של מלחמה בעולם, אבל לא יצליחו להביא את הגאולה] (ו'דב' רומז ל-ו', רמז לששת ימי הבריאה החומרית, כרמז שעדיין לא הגיעה לזמן תיקונה). בנוסף התחפש לדב כדי לרמז על הסיבה מדוע לא ראויים כרגע לגאולה, שזה משום שעדיין היו רבים בחו"ל, אמנם רבי היה ראש לכולם, אבל עדיין כיון שפיזית ישבו יהודים רבים בחו"ל, אז עדיין לא היו ראויים מצד טהרת א"י להגיע לתיקון העולם שמושפע מכח הארץ. לכן בא בדמות דוב, כרמז לפרסים שדומים לדוב ולבית דוד: '(דניאל ז, ה) "וארו חיוא אחרי תנינא דמיה לדוב", תני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. ר' אמי כי הוה חזי פרסא דרכיב, אמר: היינו דובא ניידא. א"ל רבי ללוי: הראני פרסיים. אמר ליה: דומים לחיילות של בית דוד' וכו' (קידושין עב,א). לכן כיון שהפרסים דומים לדוב וגם דומים לחיילות בית דוד, בא אליהו ורמז שעדיין לא הגיע הזמן של גילוי משיח בית דוד, אלא עדיין מתגלה כדב – כפרסים הגויים (ולכן יביא חורבן לעולם, כאש אוכלת, במקום אש של קדושה). שבזה רמז שבמקום א"י יש דימוי לבבל (פרסים), ששם יש ישוב יהודי גדול, במקום שיעלו לארץ. ולכן יש פגם בגילוי כח א"י, ולכן במקום חיילות בית דוד שילחמו תחת הנהגת המשיח, מתגלה דימוי של הפרסים שנראים כמוהם, אבל בצד של צורת דב, של היפך מהקדושה, שלא כדימוי לחיילות בית דוד.